היא בכתה .
היא מיררה בבכי .
והיא לא נתנה לי לעזור לה .
זאת פעם ראשונה שאני רואה את אוליביה במצב הזה .
כשראיתי אותה רצה מהר וכמעט הורגת כמה אנשים על הדרך , הייתי חייב לבדוק מה קרה .
וכשסוף סוף הצלחתי להבין לאן היא רצה ,
למקום שבו הכל התחיל - האגם .
שמעתי אותה .
ואני יכול להישבע ששמעתי קול שבירה של חלק מהלב שלי שהתנפץ לרסיסים קטנטנים.
ניסיתי לעזור , שאלתי , נגעתי אך כל דבר קיבל סירוב .
לא אשקר , השאגות שלה הבהילו אותי כל כך .
היא צרחה עליי ללכת ,
אבל לא רציתי .
רציתי להישאר ולחבק אותה .
רק לחבק ולהרגיע .
אבל אני לא יכול להכריח בן אדם לדבר אליי , במיוחד שהוא במצב כזה נסער .
״אני לא צריכה את העזרה שלך!״ היא צרחה שוב .
אל תלך דין.
אל תעשה את זה .
תישאר ותעזור .
היא צריכה אותך .
הסתובבתי והתחלתי ללכת .
עם תחושת חרטה גדולה ורצון לרוץ בחזרה ,
נמנעתי .
נמנעתי מלעזור לבחורה שהורגת אותי בכל פעם מחדש כשאני נמצא איתה באותו החדר .
ואני כל כך כועס על עצמי .
מרגיש כאילו ידיי כבולות .
הדבר היחידי שעודד אותי זה שאתן לה להירגע ונוכל לשבת לדבר על מה שקרה אתמול בלילה .
אני אמנם לא זוכר הרבה .
אני זוכר שג׳ייס ניסתה כל הערב לגרום לי להזדיין איתה ,
אני זוכר שאוליביה הסמיקה ממשהו שאמרתי לה אחרי שראיתי אותה שם במסיבה ,
ואני זוכר שגם פגשתי אותה אחר כך , ושהיא אמרה שאנחנו נדבר כשאני אהיה פיכח ולא שיכור מהתחת ...
אם זה מה שאני זוכר נכון .
הקטע הוא שאני יודע שהיה עוד משהו ואני לא זוכר מה .
אני לא זוכר מה הייתה הסיבה שדפקתי לה בדלת .
עוד משהו שאני לא זוכר זה אם קרה משהו ביננו .
אם פגעתי בה או עשיתי משהו שהוא לא בסדר .
אני חייב לוודא את זה איתה .
כי רק מישהו אחד מאיתנו היה במצב נורמלי ומה שבטוח , זה לא היה אני .
כשחזרתי אל המקום שבו שיחקתי מקודם בכדורגל עם חלק מהחברים שלי , הם כבר לא היו באותו המקום .
כבר לא היה לי מצב רוח בכלל .
התכוונתי במילא לישון כדי להעביר את ההאנגאובר שעדיין הייתי בו קצת , אז פשוט המשכתי ישר אל עבר המעונות .
כשהגעתי למסדרון , דלת חדרו של איידן הייתה חצי פתוחה .
נכנסתי לשם ומצאתי את איידן , לייה וליאם .
כולם על אותה המיטת וחצי השברירית והישנה .
לייה בין רגליו של איידן וליאם לידם ,
השניים משחקים בפלייסטיישן ולייה מצלמת תמונות מזווית ממש לא מחמיאה שלה ושל החבר שלה .
״דין!״ ליאם הסיט את מבטו ממסך הטלוויזיה שהיה לאיידן בחדר אל עברי .
״איפה היית גבר?״ איידן שאל ולעומת ליאם , הוא לא הסתכל עליי בכלל .
״המשחק התחיל להיות משעמם״. שיקרתי באדישות והתיישבתי על הכיסא שליד המיטה .
״תסגור את הדלת״ לייה עשתה בדיוק כמו חבר שלה ולא הזיזה את מבטה מהטלפון שלה .
אלוהים . אם הייתי יכול לצרוח עליה הייתי עושה את זה ממזמן כבר ...
אבל לא צועקים על נשים .
או מרימים עליהן יד .
ככה חונכתי .
במקום זאת נעצתי בה מבט נוקב וקמתי לבסוף לסגור את הדלת .
וכמובן שום תודה לא קיבלתי .
כמו תמיד .
הסתכלתי על משחק הכדורסל שהשניים שיחקו , אך בפנים רק חשבתי על דבר אחד .
יותר נכון על מישהי אחת .
אוליביה .
הלוואי ויכולתי לדעת מה קרה לה .
הלוואי ויכולתי לעזור לה .
והמחשבה של האם מישהו פגע בה?
הורגת אותי .
עוד יותר הורג אותי שאני מפחד שזה היה אני שפגע בה .
לעזאזל .
עברה כבר שעה ועדיין לא הוצאתי מילה אחת מאז שהתיישבתי על הכיסא הזה .
מדי פעם לייה התנשקה עם איידן והסיחה את דעתו , מה שהיה טוב עבור ליאם ולפעמים הם הגיעו לשלב קצת מחריד יותר והפעם ליאם עצר את זה עם כריות באוויר .
ואני שתקתי ולא הגבתי .
ואף אחד לא שם לב .
מרגיש שהם באמת שכחו שאני שם בחדר .
הרגשתי קצת כמו רוח רפאים בחבורה הזאת .
אבל המחשבה של להיפרד מהם או לעזוב אותם הייתה הדבר הכי מפחיד שיכולתי לחשוב לעצמי .
לכן הדחקתי אותה ושמרתי אותה סגורה טוב טוב באיזשהי מגירה בראשי .
כבר התחיל להימאס לצפות בהם ,
וכמה שרציתי לישון ....
קמתי וניגשתי אל דלת חדרו של איידן .
לפני שיצאתי הסתכלתי עוד פעם אחת על האנשים שכנראה בלעדיהם הייתי בודד לגמרי .
לא צלע שלישית או רביעית .
הייתי צלע אחת .
בלי לומר שלום או ״אני הולך״ , טרקתי את הדלת ונשארתי לבדי במסדרון השומם.אוליביה -
התעוררתי מרטט הטלפון שלי שנמצא בכיס האחורי של מכנסי הג'ינס שלי . כשפתחתי את עיניי שכחתי לרגע איפה אני נמצאת . וכשנזכרתי הכל היכה בי .
חרדה .
התקף חרדה .
בכי .
הרבה בכי ...
צעקות ,
דין .
הרטט נמשך ונמשך .
הוצאתי אותו מהכיס ושמה של אמה הופיע על המסך .
לחצתי על הכפתור האדום וניתקתי לה .
כשמסך הבית שלי נפתח ראיתי 7 שיחות שלא נענו מאמה , כנראה שבאמת ישנתי חזק והרבה כי השעה הייתה כבר 17:30 אחרי הצהריים .
בשעה אחת עשרה בבוקר , עצמתי את עיניי מרוב העייפות שאחרי הבכי של אחרי התקף החרדה .
התרוממתי למצב ישיבה והתבוננתי בברווזים ששוחים באגם .
הכל היה שקט כל כך .
זאת אחת מהסיבות שאני כל כך אוהבת את האגם .
אף אחד כבר לא מגיע לפה יותר כמעט ,
יש את השקט והשלווה שאי אפשר למצוא בשום מקום אחר כאן בפנימייה .
קמתי לאט מהרצפה וניערתי את עצמי מכל הדשא שנתפס על הבגדים שלי .
הלוואי והייתי יכולה ככה לנער את החיים שלי ממני . מעצמי .
התחלתי ללכת לכיוון המגורים אך עשיתי עיקוף כדי שאוכל להיכנס מהכניסה האחורית של הבניין ולא מהכניסה הראשית .
אין מצב שאני נתקלת באנשים עכשיו .
כשהגעתי אחרי הליכה של עשר דקות פתחתי בשקט את הדלת ובדקתי שאין אף אחד בסביבה .
נכנסתי בשקט לבניין וסגרתי את הדלת , התקדמתי אל עבר המדרגות ועליתי 2 מדרגות אחר 2 מדרגות , מהר ככל האפשר .
רק לא להיתקל במישהו .
פניתי אל המסדרון שבו נמצא החדר שלי .
הכל היה כל כך שקט .
הרגליים שלי הגבירו את קצב מהירותן ,
לא יכולתי להירגע עד שאגיע לחדר שלי .
כשסוף סוף הגעתי אחרי מסע שהרגיש לי כמו כמה שעות .
נחתתי על מיטתי ונשכבתי על הצד .
אני מנסה לעכל ולעבד את מה שקרה קודם ,
ההרגשה של המחנק , העולם שמסתובב ...
כל הדבר הזה שנקרא התקף חרדה .
אני וחרדות מכירים המון שנים אבל לא זכור לי שהיה לי התקף חרדה כזה , אף פעם .
עם כל ההרגשה של העולם שסוגר עלייך .
והבכי שפתאום הגיע ,
אני שונאת את עצמי על זה .
אני כל כך שונאת את עצמי ואת העובדה שהרשתי לעצמי לבכות .
אני כועסת על עצמי שנתתי לעצמי להתפרק .
אני כועסת על עצמי שצרחתי על דין , זאת פאקינג לא אשמתו .
ועכשיו , איך אני אסביר לו את מה שקרה?
אם הוא ידע מה עובר עליי , הוא יברח .
יתרחק ממני כמו מאש .
אסור שהוא ידע מה עובר לי בראש .
YOU ARE READING
דחיפה אחת למים
Romanceהכל היה בסדר לפני שפגשתי אותו. הייתי בעולם שלי עם הספרים שלי והאוזניות שלי עם המחשבות שלי והלבד שלי. הייתי יכולה להמשיך להצטיין בכל דבר ולהיות רוח רפאים. עד שיום אחד הוא הגיע בלי התראה ובהפתעה גמורה דין סמית׳. הגבוה,המעצבן, השטותניק,הבחור עם החיוך ה...