בשלושת הימים לאחר התקף החרדה , הייתי עסוקה בלחרוש לכל מבחן אפשרי , לסיים ולהגיש כל עבודה גם אם היא לעוד שבועיים ובלקרוא .
הכל כדי לא לחשוב בטעות על השרירים המטריפים בידיים של דין או עליו בחולצה לבנה ספוגת מים .
עכשיו אני בדרכי אל בית הספר הישר מחדר האוכל .
למזלי לא נתקלתי בדין בדרך כלשהי למרות שהיינו באותו החדר . וההרגשה שהצלחתי לשרוד את ארוחת הבוקר מבלי מחשבה שאצטרך להתמודד איתו ממש עכשיו , הורידה לי אבן ענקית , אולי מפולת של סלעים מהלב .
מבלי שליטתי , שלחתי לעברו מבטים מפינת החדר בשולחן הקטן שתפסתי לבדי . אם מישהו היה יכול לקרוא את מחשבותיי בזמן שנעצתי בו מבט בכל חלק אפשרי בגופו , היו שולחים אותי ממזמן לכלא . זה לא חוקי כל הדברים שנמצאים שם בקופסא הזאת שנקראת המוח שלי .
זה שאני עדיין חושבת שדין מושך ברמות ושאני מתחרטת שבאותו הלילה שהוא הביא לי את הספר הוא לא נשאר לישון אצלי , זה לא אומר שאני לא רוצה לחנוק אותו ולצרוח עליו שהוא מניאק , בן זונה וחסר כל רגש אחרי מה ששמעתי וראיתי שהוא עשה שנייה אחרי שאמרתי לו שיעזוב אותי וילך .
אוחחח... אני כל כך עצבנית בכל פעם שאני נזכרת בזה .
ידיי נקפצות לאגרופים עד שהציפורניים שלי ננעצות חזק בכף ידי וכואב מדיי.
נכנסתי בשער בית הספר הגדול אל המסדרון העמוס תלמידים .
אני ניגשת אל הלוקר שלי ומסתכלת על מערכת השעות שלי .
השיעור הקרוב הוא שיעור אנגלית .
השיעור שאני חולקת יחד עם דין .
אני מהר לוקחת את הספרים הנדרשים לשיעור וממהרת לטרוק את דלת הלוקר .
״אהההה״ צעקה יצאה מפי כשקלטתי שליאם היה מאחורי דלת הלוקר שלי , שעון על אחד מהלוקרים שלידי .
״הבהלת אותי דפוק!״
״בוקר טוב״ ליאם אומר לי עם ידיים משולבות .
״בוקר״. אני מנסה לאזן את שיווי משקלי עם כל הספרים הכבדים שאני סוחבת .
ליאם נחלץ לעזרתי וסוחב לי חלק מהספרים ואנחנו מתחילים ללכת לעבר הכיתה בה נערך השיעור . שיערו הבלונדיני מסורק ומסודר כמו תמיד והקפוצון בצבע אפור שאף פעם לא ראיתי לפני כן נמצא עליו , ואם להיות כנה הצבע מחמיא לו .
אך ליאם לא היה פונה אליי סתם , הוא צריך משהו .
״אם אתה חושב שאני אתן לך את התשובות לשיעורי הבית אתה יכול להמשיך לחלום״ אני ממשיכה ללכת ישר בלי להסתכל לעברו בזמן שהוא נועץ בי מבט .
״למה את חושבת שאני אצטרך עזרה?״
״אל תיפגע כן , אבל בהתחשב שכבר באת אליי ארבע פעמים מתחילת השנה וניסית להוציא ממני את התשובות בעזרת התחנפויות כמו מה שעשית עכשיו וזה לעזור לי עם הספרים - אני ככל הנראה אהיה צודקת ״.
עוד כמה צעדים ואנחנו בכיתה .
״טוב עלית עליי בסדר?!״ ליאם הודה . ״את ממש חכמה את יודעת?״ .
״זה לא יעזור לך אם תמשיך..״ חייכתי אליו חצי חיוך עם גבה מורמת ו... הנה אנחנו בכיתה .
אני סוקרת במהירות את הכיתה ומבטי מתנגש במבטו של דין .
לא לא לא לא !
כל השלושה ימים האחרונים אני מצליחה לחמוק ממנו וממבטו ואז בשניה הראשונה שאני נכנסת לחדר איתו , מבטינו מצטלבים .
אני ממהרת להסיט את מבטי בעוד שהבטן שלי מתחילה לכאוב מהתרגשות שאני לא רוצה לחוות .
אני כל כך כועסת עליו .
״אם את מחפשת ליד מי לשבת...״ ליאם מצביע על השולחן הריק היחיד שנשאר בכיתה והבנתי שאין לי ברירה אלא לשבת לידו .
אני הולכת לשולחן הצדדי בשורה השלישית של הכיתה ואחריי מגיע ליאם .
הוא נראה מבסוט , לפחות ככה רואים על פניו .
״אבל...״ אני מתחילה לומר אך ליאם קוטע אותי , ״בסדר אני לא אציק לך עם שיעורי הבית יותר״ הוא מעביר יד בשערו המסורק לאחור .
אני מתיישבת במקומי ומרכיבה את האוזניות שלי עד שהשיעור יתחיל .
לאחר שתי דקות שאני עסוקה במכשיר הטלפון שלי יד נוגעת בכתפי . אני מסובבת את ראשי אל ליאם .
״שומעים את המוזיקה שלך עד לבניין מגורים , תחלישי״ .
גלגלתי אליו עיניים .
״תיזהרי שלא יתפסו לך העיניים עם כל הגלגולי עיניים האלה״. ליאם מגחך .
״תיזהר שלא תהיה לך מחלת מין עם כל הבנות האלה שאתה שוכב איתן״.
וככה סתמתי לו את הפה והיה לי שקט למשך כל השיעור .
הוא אפילו לא ביקש ממני עט!
תראו איזה הישג מטורף .
כאשר נשמע הצלצול לאחר 50 דקות , אספתי את הדברים שלי ומיהרתי לצאת מהכיתה .
״אוליביה!״ קול מוכר קורא לי מרחוק . קול מוכר שמחמם את גופי .
מנגנון הבריחה שלי מתחיל לפעול ואני מרכיבה את האוזניות על אוזניי ומתחילה בהליכה מהירה לשירותי הבנות הכי קרובים באזור .
קולו של דין חודר דרך האוזניות שלי .
״אוליביה גרין תסתובבי אליי !״.
״אני יודע שאת שומעת אותי״.
״אני לא מטומטם״ .
כל כך רציתי להסתובב ולתת לו סטירה אבל בדיוק הגעתי אל השירותים . נכנסתי במהרה וטרקתי את הדלת אחריי .
עשיתי את זה שוב פעם , הצלחתי להתחמק במקום להתמודד עם הבעיה , איזה יופי .דין-
אני יודע שהיא שמעה אותי.
לעזאזל היא נכנסה לשיעור עם ליאם , מחויכת - גם אם לא ראו את זה . אני שמתי לב .
כי אני שם לב לכל דבר שהיא עושה כשהיא לידי .
כשהיא מזיזה קצוות שיער למאחורי אוזנה , כשהיא כותבת מהר במחברת וממרקרת דברים בספר הלימוד , איזה ספר היא קוראת ומה היא אוכלת בארוחות הבוקר כשאני רואה אותה בסביבה .
נהייתי אובססיבי למישהי שאני בקושי פאקינג מכיר .
אוליביה נמצאת כבר כמעט 10 דקות בשירותים .
ואני החלטתי שאני לא זז מכאן עד שאני תופס אותה לשיחה , השיחה שהיא הבטיחה לי .
כשהייתי שיכור מת .
אבל דווקא מכל הדברים שבקושי יכולתי לזכור , זכרתי את זה .
״אתה שיכור דין . נדבר על זה כשתהיה פיכח.״
והנה אני , עכשיו , כאן , ממש פה! פיכח יותר מאי פעם ובכל זאת אני מקבל מחסומים מכל כיוון מצד אוליביה .
אני באמת מתחיל להאמין שקרה שם עוד משהו באותו הלילה שאני לא זוכר .
דלת שירותי הבנות נפתחת ויוצאות משם חבורת בנות עם תיקים קטנים בגודל כל כך קטן שאני תוהה לעצמי מה הן מצליחות להכניס לשם ? . כולן נועלות נעלי עקב שמגביהות אותן ולובשות חצאיות קצרות מהסוג שכבר יצא לי לקרוע כמה כאלו בעבר ...
למזלי ג׳ייס איננה אך זה לא מונע מהבנות לפנות אליי .
״תראו תראו מי פה״ , אחת מהכמה בלונדיניות אומרת .
״הזונה הראשית״ מישהי משלימה אותה .
חמשת הבנות מתחילות לסגור עליי מין מעגל , ממש כמו בסרטים .
״מי שמדברת ...״ מלמלתי לעצמי .
״מה אמרת?!״ שאלה אותה אחת .
״מה ששמע-״
״מה זה , מה קורה פה?״ דמות מוכרת נכנסת בין הבנות .
לייה דוחפת את אחת מהן ומושכת אותי החוצה מהמעגל הקטן והחנוק שהבנות השטניות יצרו .
״תסלחו לי״ היא מסתובבת אל הבנות ומשחררת מזרועי אחרי שהתרחקנו .
״עושה צרות דין?״
״אני נשבע שלא עשיתי כלום!״ הגנתי על עצמי . ״זה הכל המצאו-״
״כן כן בסדר , בוא נלך לבנים הם במגרש״ קטעה אותי לייה.
באתי לענות בחיוב אך המשימה שלשמה התכנסתי נשכחה מראשי .
״שיט!״ הסתובבתי והתחלתי לרוץ לכיוון שירותי הבנות בחזרה .
ראיתי מרחוק מישהי יוצאת משם שלבושה כמו אוליביה , בג'ינס כהה וחולצת טישרט שחורה . מתחילה ללכת מהר .
כשהסתובבה אליי ומבטנו הצטלבו ידעתי שזאת היא סופית .
ההליכה המהירה שלי הפכה להיות ריצה .
הצלצול נשמע וכל הילדים במסדרון העמוס מתנקזים אט אט אל כיתותיהם.
מה שמונע ממני לראות לאן אוליביה הולכת .
בהתחלה אני עוד מצליח לראות אך כשאני נתקע כמעט בחבורת בנים בכיתות י׳ תשומת הלב שלי עוברת אליהם וכך איבדתי אותה .
לעזאזל .
לא היה טעם לשלוח לה הודעה כי כבר הבנתי שלא תענה לי . כמו בשאר הימים הקודמים .
תחושת ייאוש נחתה עליי והרצון הנואש לדבר איתה רק מתגבר בכל פעם מחדש .
ולא רק זה .
אני מת להרגיש אותה שוב על שפתיי , גופי .
אלוהים כמה שהיא יפה .
ואיך שהיא כועסת על כולם? הגלגולי עיניים שלה שהיא מחלקת לכל איש שמדבר אליה ? פאקינג מדליקים .
את הגלגולי עיניים האלה אני שומר לעצמי ומדמיין שיום אחד היא תגלגל ככה את עיניה כשאני ארד לה והיא תצרח את השם שלי , תגנח בקול רם ותגמור על פניי .
דרך אגב שכחתי לציין ,
כשאני רוצה משהו , אני משיג אותו .
YOU ARE READING
דחיפה אחת למים
Romanceהכל היה בסדר לפני שפגשתי אותו. הייתי בעולם שלי עם הספרים שלי והאוזניות שלי עם המחשבות שלי והלבד שלי. הייתי יכולה להמשיך להצטיין בכל דבר ולהיות רוח רפאים. עד שיום אחד הוא הגיע בלי התראה ובהפתעה גמורה דין סמית׳. הגבוה,המעצבן, השטותניק,הבחור עם החיוך ה...