דחיפה אחת למים

פרק 31 - דין

עברו כבר כמה ימים מאז שהגעתי הביתה .
לא נפגשתי עדיין עם ההורים של אווה והטלפון שלי נמצא בתיקון מיום שני .
היום יום חמישי .
לא יצאתי הרבה מהחדר שלי ואם יצאתי זה היה בשביל להשתין או לפתוח את הדלת לשליח של האוכל .
עברתי על כל סרט אפשרי שיכול להיות אבל כל דבר נשמע לי משעמם.
אז התחלתי לקרוא את הספרים שעל המדף בחדר שלי .
כשאני מתכוון לספרים אני מתכוון לספר אחד .
ואת האמת?
החרא הזה מעביר את הזמן .
אני קורא לאט מאוד אבל זה יותר טוב מכל דבר אחר שיש לי פה לעשות .
כשהמחשבות נודדות לרגע קצת מהספר אני מנסה לחשוב איך אוליביה מצליחה לסיים ספר ביום? ולמה היא קוראת ספרים ‏להנאתה ?
זה נראה לי כמו משימה בלתי אפשרית .
והיא בנוסף לזה גם חננת לימודים משוגעת ...
אלוהים אני מתגעגע אליה .
נפלתי פאקינג חזק .
מרגיש לי ששבועות לא דיברתי איתה , מרגיש לי כאילו סמסטר שלם עבר , באמת .
אך עבר רק שבוע ... ואז הצלחתי! הצלחתי לתפוס אותה , לא היה לה לאן לברוח . ואז השיחה ההיא ...
אני חושב שחלק בי עמוק בפנים , מבין עכשיו אחרי כמה ימים , לאט לאט את האובדן של אווה .
אז נכון שאני והיא כבר לא דיברנו .
אבל היא הייתה האהבה הראשונה שלי , היא הייתה חברת הילדות הכי טובה שלי .
כשאני מסתכל על העבר היא תמיד תהיה שם בזכרון ילדות כלשהו .
בנסיעה משפחתית , בנסיעה על היאכטה של אבא או אולי זה שהייתי מתגנב אליה הביתה בשבת בערב כשכולם ישנים .
אני עצוב שלא הייתה לנו שיחה אחת אחרונה .
או רק איזה חיבוק אחד אחרון לפני שהיא הולכת .
המחשבות האלו כל הזמן על אווה ועל אוליביה באות המון.
אני תוהה לעצמי אם הן היו חברות אם הן היו מכירות אחת את השניה .
אני חושב שכן . אוליביה הייתה בהתחלה קצת קשה אבל אחרי שיחה קצרה עם אווה וההשתתפות שלי - לדעתי הן היו מצליחות להסתדר .
״דין?״ שתי דפיקות בדלת .
״מה?״ שכבתי על הבטן הפוך על המיטה הענקית שלי .
פתאום אני שם לב- למה ילד צריך כזו מיטת קינג סייז ?
אבא נכנס לחדר .
הוא איש עסקים ונדל״ן שחזר מיום עבודה .
השעה היתה כבר שש בערב .
״רגע אני הולך להביא את המשקפיים שלי , אני רואה טוב?!״ הוא מתקרב אליי וחיוך קטן מזה כמה ימים עולה על שפתיי .
״אל תתרגל לזה , אין לי מה לעשות״. אני ממהר להרגיע.
״טוב טוב״ .הוא מתיישב על ידי ואני מסתובב אליו .
״איך אתה מרגיש היום?״
״טוב , נראה לי״. יחסית לבנאדם שהאקסית שלו מתה .
להלוויה לא הלכתי . לא הייתי מסוגל לחשוב על אווה נקברת מתחת לפני האדמה.
ואימא ואבא גם לא עפו על הרעיון שאני אלך לבית קברות .
״אתה חושב שאתה מסוגל להצטרף אליי היום ללכת לנחם את סטיב ומיקאלה?״ הוא ריכך את פניו והסתכל עליי , כל יום הוא בא ושאל את אותה השאלה וכל יום סירבתי .
״כן״ . היום הרגשתי שזה היום הנכון .
״באמת בן? אתה לא חייב אם זה קשה לך מדי , נוכל לבוא בזמן אח-״
״אני אבוא״ קטעתי אותו וקיפלתי את קצה הדף של הספר כדי להזכיר לעצמי באיזה עמוד הייתי אם ארצה אי פעם לחזור לספר הזה .
״תן לי 20 דקות להתארגן״. קמתי והתקדמתי לדלת השירותים האפורה שנמצאת בקצה החדר שלי .
חדר האמבטיה שלי לא היה גדול ולא קטן מדי.
הוא היה מעוצב בסגנון שיש וזהב , אימא התעקשה .
פתחתי את זרם המים של המקלחת על הצד הכחול והמקפיא והורדתי את כל בגדיי .
הסתכלתי על עצמי רגע לפני במראה .
הייתי נראה נורא .
השיער שלי כבר לא היה מבולגן כמו שהוא תמיד .
הוא היה נראה כמו מישהו ששכח שיש דבר כזה שנקרא טיפוח עצמי - עם כמה שזה נשמע דבר של בנות .
נכנסתי בבת אחת למים המקפיאים וצעקה יצאה ממני .
זאת הייתה צעקה של שחרור ופתאום כבר לא היה כזה קר .
התרגלתי .
כמו שלאט לאט אתרגל לכך שאווה כבר לא פה .
עצמתי את עיניי ונתתי למים לשטוף אותי .
אחרי 10 דקות יצאתי מהמקלחת , מרגיש טוב יותר - הרבה יותר טוב מאיך שהייתי קודם .
גילחתי קצת את השפם שצמח לי בימים האחרונים ,שמתי אפטרשייב .
ניגשתי לדלת המקשרת בין החדר שלי לבין החדר ארונות הקטן ופתחתי אותה .
עמדתי מול הטישרט הרגילות לבין החולצות של טום פורד ולואי ויטון .
לא ידעתי מה לובשים כשהולכים לנחם מישהו.
שחור? לבן? חגיגי? או בכלל טרנינג ?!
בסוף הלכתי על חולצה שחורה עם הסמל של התנין הקטן בצד ומכנס דגמח בצבע זית .
זה האמצע של האופציות שהתלבטתי בינהן.
נעלתי סניקרס ישנות לבנות שמצאתי בארון ויצאתי מהחדר ישר לדלת הבית של אווה . או יותר נכון עכשיו הבית של הוריה .
אבא עמד לצידי כאשר קופסת עוגיות בצורת ירח שאימא אפתה בידיו .
הושטתי את ידי אל דלת הבית , נשמתי עמוק בשקט ודפקתי בדלת -
הנה זה בא .