דחיפה אחת למים

פרק 25 - אוליביה

הסופ״ש עבר בשעמום מוחלט .
הייתי עם אמה ולוקאס , אך הרגשתי צלע שלישית למרות שהרגשתי שהם ניסו ליצור איתי אינטראקציה .
פשוט היה קצת קשה כשכל כמה דקות כשאחד מהם עוקץ את השני בצחוק , הוא מקבל את מה שמגיע לו.
גם קראתי הרבה , בחדר שלי . נמנעתי מלהיפגש עם דין או כל זר אחר .
למרות שלא שמעתי ממנו כבר שלושה ימים שלמים .
אני דיי מופתעת שהוא לא שלח הודעה או ניסה לחפש אותי. אני מודה שהאפשרות ליונת דואר במקרה של דין גם תהיה הגיונית .
אולי סוף סוף הוא הבין את הרמז . אני חושבת לעצמי .
המחשבה גורמת לי להדק את העיפרון שאני אוחזת בו כל כך חזק עד כדי כך שפרקי האצבעות שלי מלבינות .
״אוליביה , תוכלי להציג לנו את הפרזנטציה שלך עכשיו?״ גברת וולש קוטעת את מחשבותיי.
״מה?״ מצמצתי כמה פעמים כדי להתאפס ולחזור למציאות .
״שאלתי האם תהיי מוכנה להציג לנו את הפרזנטציה המדהימה שלך על אלימות נגד נשים״ .
״כן , בטח״ אני קמה ומסדרת את בגדיי , ומוציאה מהתא הקטן של התיק שלי את הדיסק און קי בצורת דובון פנדה .
לעמוד מול הכיתה זה מפחיד .
אבל כשאת באה מוכנה מראש ולומדת את כל המצגת בעל פה , את מרגישה את השליטה שיש לך על הסיטואציה .
האור בכיתה כבר הוחשך , יש פטפוטים אחרונים בין הילדים , אני מסתובבת בחזרה אל הכיתה ו... שקט .
אני מחכה כמה שניות , נושמת נשימה עמוקה ומתחילה .
״שמי אוליביה , לאלה שלא מכירים והיום אני הולכת לדבר על נושא בולט וחם בימינו - אלימות נגד נשים...״. 
במהלך העשרים הדקות הבאות הפרזנטציה הולכת פשוט מושלם ! אני מסבירה את הנושא ומעלה שאלות לדיון , וגם שאר ילדי הכיתה שואלים שאלות ולי יש את התשובות המתאימות .
אני נעה תוך כדי דיבור , מרגישה משוחררת אחרי הלחץ הקל שהרגשתי לפני . הכל הלך מעולה .
הצלצול נשמע ויחד איתו כל הכיתה קמה .
״אחת העבודות הטובות ביותר שראיתי בזמן האחרון . כל הכבוד אוליביה״ גברת וולש טופחת לי על הכתף .
אני נרגשת מהמחמאה מאוד ״תודה רבה מיס וולש״ , חיוך ראשון מזה זמן רב שמציץ מבין שפתיי.
״את יכולה לקרוא אנה״ היא מחייכת אליי והולכת לכיוון הדלת .
״כמובן״ אני ממלמלת ״שיהיה לך יום טוב!״ לא בטוחה אם היא שמעה .
״יום נעים״ אוקיי כנראה שהיא כן שמעה .
את שאר יום הלימודים העברתי בלמידה למבחני סוף המחצית שקרב ובא . ממש בעוד שבועיים וחצי חופשת המחצית , בה משחררים את כל תלמידי בית הספר והפנימייה לסוף שבוע בבית .
אני עדיין לא יודעת מה אני אעשה בסוף השבוע .
אחזור לבית שלי? אשאר בפנימייה לבד? אחזור לבית שלי ופשוט לא אהיה בו רוב הזמן ואעביר את כל היום מחוץ לבית כדי לברוח מהצרות שלי?
צלצול מבהיל מפריע למחשבות שלי . השעון המעורר שלי מצלצל ומזכיר לי ללכת לארוחת הצהריים , כדי שלא אשכח.
כעבור רבע שעה מצאתי את עצמי מחכה בתור יחד עם עוד 50 ילדים רעבים כמוני .
העומס מטורף וגורם לי להרגיש אי נוחות כשזה מגיע לצפיפות , זיעה ומחשבות על מתי הדבר הזה יגמר כבר .
״...איפה באמת דין?״ אני מצליחה לשמוע חלק מהמשפט , חלק חשוב יותר נכון . אני מחפשת מאיפה הקול בא ומוצאת במבטי , לא רחוק ממני את איידן יחד עם ליאם , קמרון משיעור המחניים ועוד כמה בנים שאני לא מצליחה לזהות . אני מנסה להתרכז ולהתמקד בשיחתם ולא בשאר רעשי הרקע .
״לא דיברת איתו?״ ליאם שואל .
״לא ראיתי אותו כבר משישי בבוקר בריצת 2000״ איידן מגיב חזרה .
מה זאת אומרת? ולא היה לכם אכפת איפה הוא כבר מעל ל48 שעות?!
אני רוצה לצעוק עליהם ולחבוט בהם , אך יודעת שאם אעשה את זה התוצאה תהיה רעה . מאוד .
דאגה מתחילה להציף שוב את אזור ליבי .
איפה דין?
למה אף אחד לא ראה אותו?
״כמה קיבלת במתמטיקה?״ קמרון שואל את ליאם ומחליף את נושא השיחה .
למה לאף אחד לא אכפת מכך שהוא לא נראה מיום שישי? ולמה אני זאת שדואגת למרות שמוחי צורח ״אסור לך לדאוג לו מטומטמת !״.