הסופ״ש עבר בשעמום מוחלט .
הייתי עם אמה ולוקאס , אך הרגשתי צלע שלישית למרות שהרגשתי שהם ניסו ליצור איתי אינטראקציה .
פשוט היה קצת קשה כשכל כמה דקות כשאחד מהם עוקץ את השני בצחוק , הוא מקבל את מה שמגיע לו.
גם קראתי הרבה , בחדר שלי . נמנעתי מלהיפגש עם דין או כל זר אחר .
למרות שלא שמעתי ממנו כבר שלושה ימים שלמים .
אני דיי מופתעת שהוא לא שלח הודעה או ניסה לחפש אותי. אני מודה שהאפשרות ליונת דואר במקרה של דין גם תהיה הגיונית .
אולי סוף סוף הוא הבין את הרמז . אני חושבת לעצמי .
המחשבה גורמת לי להדק את העיפרון שאני אוחזת בו כל כך חזק עד כדי כך שפרקי האצבעות שלי מלבינות .
״אוליביה , תוכלי להציג לנו את הפרזנטציה שלך עכשיו?״ גברת וולש קוטעת את מחשבותיי.
״מה?״ מצמצתי כמה פעמים כדי להתאפס ולחזור למציאות .
״שאלתי האם תהיי מוכנה להציג לנו את הפרזנטציה המדהימה שלך על אלימות נגד נשים״ .
״כן , בטח״ אני קמה ומסדרת את בגדיי , ומוציאה מהתא הקטן של התיק שלי את הדיסק און קי בצורת דובון פנדה .
לעמוד מול הכיתה זה מפחיד .
אבל כשאת באה מוכנה מראש ולומדת את כל המצגת בעל פה , את מרגישה את השליטה שיש לך על הסיטואציה .
האור בכיתה כבר הוחשך , יש פטפוטים אחרונים בין הילדים , אני מסתובבת בחזרה אל הכיתה ו... שקט .
אני מחכה כמה שניות , נושמת נשימה עמוקה ומתחילה .
״שמי אוליביה , לאלה שלא מכירים והיום אני הולכת לדבר על נושא בולט וחם בימינו - אלימות נגד נשים...״.
במהלך העשרים הדקות הבאות הפרזנטציה הולכת פשוט מושלם ! אני מסבירה את הנושא ומעלה שאלות לדיון , וגם שאר ילדי הכיתה שואלים שאלות ולי יש את התשובות המתאימות .
אני נעה תוך כדי דיבור , מרגישה משוחררת אחרי הלחץ הקל שהרגשתי לפני . הכל הלך מעולה .
הצלצול נשמע ויחד איתו כל הכיתה קמה .
״אחת העבודות הטובות ביותר שראיתי בזמן האחרון . כל הכבוד אוליביה״ גברת וולש טופחת לי על הכתף .
אני נרגשת מהמחמאה מאוד ״תודה רבה מיס וולש״ , חיוך ראשון מזה זמן רב שמציץ מבין שפתיי.
״את יכולה לקרוא אנה״ היא מחייכת אליי והולכת לכיוון הדלת .
״כמובן״ אני ממלמלת ״שיהיה לך יום טוב!״ לא בטוחה אם היא שמעה .
״יום נעים״ אוקיי כנראה שהיא כן שמעה .
את שאר יום הלימודים העברתי בלמידה למבחני סוף המחצית שקרב ובא . ממש בעוד שבועיים וחצי חופשת המחצית , בה משחררים את כל תלמידי בית הספר והפנימייה לסוף שבוע בבית .
אני עדיין לא יודעת מה אני אעשה בסוף השבוע .
אחזור לבית שלי? אשאר בפנימייה לבד? אחזור לבית שלי ופשוט לא אהיה בו רוב הזמן ואעביר את כל היום מחוץ לבית כדי לברוח מהצרות שלי?
צלצול מבהיל מפריע למחשבות שלי . השעון המעורר שלי מצלצל ומזכיר לי ללכת לארוחת הצהריים , כדי שלא אשכח.
כעבור רבע שעה מצאתי את עצמי מחכה בתור יחד עם עוד 50 ילדים רעבים כמוני .
העומס מטורף וגורם לי להרגיש אי נוחות כשזה מגיע לצפיפות , זיעה ומחשבות על מתי הדבר הזה יגמר כבר .
״...איפה באמת דין?״ אני מצליחה לשמוע חלק מהמשפט , חלק חשוב יותר נכון . אני מחפשת מאיפה הקול בא ומוצאת במבטי , לא רחוק ממני את איידן יחד עם ליאם , קמרון משיעור המחניים ועוד כמה בנים שאני לא מצליחה לזהות . אני מנסה להתרכז ולהתמקד בשיחתם ולא בשאר רעשי הרקע .
״לא דיברת איתו?״ ליאם שואל .
״לא ראיתי אותו כבר משישי בבוקר בריצת 2000״ איידן מגיב חזרה .
מה זאת אומרת? ולא היה לכם אכפת איפה הוא כבר מעל ל48 שעות?!
אני רוצה לצעוק עליהם ולחבוט בהם , אך יודעת שאם אעשה את זה התוצאה תהיה רעה . מאוד .
דאגה מתחילה להציף שוב את אזור ליבי .
איפה דין?
למה אף אחד לא ראה אותו?
״כמה קיבלת במתמטיקה?״ קמרון שואל את ליאם ומחליף את נושא השיחה .
למה לאף אחד לא אכפת מכך שהוא לא נראה מיום שישי? ולמה אני זאת שדואגת למרות שמוחי צורח ״אסור לך לדאוג לו מטומטמת !״.
YOU ARE READING
דחיפה אחת למים
Storie d'amoreהכל היה בסדר לפני שפגשתי אותו. הייתי בעולם שלי עם הספרים שלי והאוזניות שלי עם המחשבות שלי והלבד שלי. הייתי יכולה להמשיך להצטיין בכל דבר ולהיות רוח רפאים. עד שיום אחד הוא הגיע בלי התראה ובהפתעה גמורה דין סמית׳. הגבוה,המעצבן, השטותניק,הבחור עם החיוך ה...