דחיפה אחת למים

פרק 23- אוליביה

בוקר יום שישי , אני מושיטה יד לטלפון שלי שעל השידה .
השעה 9:50 .
רגע מה?!
קפצתי מהמיטה , אני חושבת שנתפס לי איזה שריר , אאוץ .
פספסתי את השעה הראשונה , שיעור ספורט .
לא כזה נורא אבל לא הודעתי למורה וזה מכעיס אותי כי אם אני לא מגיעה אני תמיד מודיעה .
אבל מה יכולתי לעשות , לא התעוררתי מהשעון המעורר .
הוא בכלל צלצל?!
אני לא יודעת .
רצתי אל חדר השירותים הקטן והצפוף וצחצחתי שיניים במהרה .
נכנסתי אל הג'ינס הראשון שמצאתי , ג׳ינס לבן חלק ואת אותה הטישרט מאתמול שישבה על הרצפה עכשיו .
הרמתי אותה מהר כי לא היה לי זמן .
זרקתי כמה מוצרי איפור אל התיק שלי ונכנסתי אל הסניקרס שלי במהירות שיא .
כמה שפריצים של בושם ודאורדורנט והייתי כבר מחוץ לחדר,
וואו אני בטוח שברתי שיא עכשיו של איזה מישהו בעולם .
השעה הייתה 9:57 ויש לי בדיוק עוד שלוש דקות כדי להספיק לשיעור הבא מבלי לאחר .
יש בי עוד תקווה שאספיק אליו .
רגליי החלו לרוץ מבלי ששמתי לב , אמנם אגיע מזיעה אבל לפחות לא אאחר ואמשוך תשומת לב מיותרת .
אני ממשיכה לרוץ ולרוץ בלי הפסקה עד שאני רואה את מבנה בית הספר הישן מקרוב .
השעה 10:00 בדיוק ואם כבר דיברנו על שיאים , כנראה שאם כוח רצון הכל אפשרי כי אני הספקתי בעשר דקות להגיע לבית הספר כשבדיוק לפני 10 דקות הייתי מרוחה במיטתי .
רק על זה מגיע לי תעודת הצטיינות , עוד אחת לאוסף .
טוב אבל בקצב הזה אם לא אמשיך לרוץ לשיעור שלי אני לא אקבל תעודת הצטיינות נוספת בקרוב ,
כי כל איחור קטן נחשב. כל חיסור אחד ומבחינתי הלכה התעודה .
אולי זה נשמע כאילו אני מגזימה אבל הצטיינות זה הדבר הכי חשוב לי בעולם .
חשוב לי להיות טובה בכל מקצוע בבית הספר , גם באלה שאני שונאת . כי אם לא , לא יהיו לי שום אופציות לעתיד שלי . אני אאכזב את הורי , את כל שאר המשפחה שלי , את המורים שלי , את כולם .
לפעמים נמאס לי . לפעמים לא בא לי כבר .
אבל אז אני מזכירה לעצמי שאני עובדת קשה בשביל שיהיה לי קל אחר כך , וזה גם לא כזה עוזר אז כל מה שנשאר הוא לנשום עמוק ולסבול .
לסבול את הבנות שצמאות לתשומת הלב מבנים ,
לסבול את הבנות הסתומות שעושות בכוונה שהן סתומות ,
ולסבול את הבנים שאמנם התפתחו חיצונית אך המוח שלהם נשאר אי שם בכיתה א׳ .
אני מרגישה שאני פשוט לא שייכת לשם בעיקר בגלל זה .
כי אני אוהבת לדבר על דברים רציניים כמו מחאות , נושאים סוערים , פוליטיקה אפילו לפעמים .
והם ? הם מתעסקים ברכילויות החדשות של הבית ספר .
מי הגיע הפעם עם היקי , את מי תפסו בחדר של מי השבוע ומי הבנות שהלכו מכות על אותו גבר מטומטם .
אני אוהבת לקרוא , הן מצלמות את עצמן בתמונת מראה עם כל הפושאפ בחוץ כדי שעוד איזה ילד , יביא עליהן ביד.
אתם מבינים?
כמו שאמרתי מקודם אני פשוט מרגישה לא שייכת .
וגם לא שהייתי רוצה להיות שייכת ,
אני פשוט רוצה לסיים עם זה כבר ולהמשיך בחיים שלי .
מיציתי את שלב הלימודים אני חושבת .
למרות שהתחיל להיות מעניין עם הילד האדיש והיפיפיה , הבנתי שאסור לי לסטות מהמסלול וכמובן שאני לא יכולה להיות עם בן אדם שאי אפשר לסמוך עליו .
עם כמה שהוא מנשק מדהים , אבל באמת מדהים .
אסור שזה יקרה .
השעה 10:02 , כבר איחרתי , אין דרך בחזרה . אך עדיין יש ילדים מסתובבים במסדרונות .
השיעור מתקיים בקומה השלישית ורק המחשבה שאחרי כל הריצה הזאת אני אצטרך לעלות שלוש קומות ברגל עושה לי חלחלה .
אני ניגשת אל המעלית שלצד המדרגות , היא נפתחת ואני לוחצת על כפתור הקומה השלישית .
אני מסתכלת על עצמי במראה הגדולה ומסדרת במהרה את השיער שלי שנראה נורא , מפוזר לכל הכיוונים . אני נוטפת זיעה ובטוח גם מסריחה .
אפילו לא הספקתי עדיין להתאפר לעזאזל .
הדלת של המעלית נפתחת לאט, אני מסתובבת ואז רואה אותו .
גופו הגבוה והגדול של דין שמכוסה בבגדים ממותגים (שאם היה לי את האומץ להסתכל על תווית המחיר שלהם כנראה שהייתה לי את האפשרות לקנות אותם ) , חוסם את דרכי לצאת מהמעלית ולהגיע לשיעור שלי .
ידו של דין נמצאת מעל דלת המעלית , מדגישה את שריריו ובעיקר את הורידים הבולטים שאני כל כך רוצה להעביר את אצבעותיי עליהם כבר .
יש שתיקה שנמשכת כמה שניות , לי היא מרגישה כמו נצח.
״אני צריכה לעבור״ אני מצליחה להכריז בסופו של דבר , אך עדיין אני לא מסתכלת בעיניו .
אני יודעת שאם אני אסתכל , זהו , הלך עליי סופית .
אני לא אצא מכאן לעולם .
״את לא עוברת עד שאת מדברת איתי״ אומר דין בקול עמוק ולא קליל כמו בדרך כלל .
״אני לא חייבת לך שום דבר , תן לי לעבור״. אני מדגישה את המילים ומנסה לעבור מתחת לזרועו .
דין חוסם אותי עם גופו , אבל הוא לא מכאיב לי .
״את לא זזה מכאן עד שאת מדברת איתי״ .
״הנה אנחנו מדברים , עכשיו תתן לי לעבור דין״ .
״את מצחיקה״ , קול הצחקוק שיוצא מפיו יפיפיה .
אבל זה רק מרגיז אותי יותר .
״אני מאחרת לשיעור , תתן לי לעבור !״ אני מרימה את קולי.
דין נכנס למעלית , אין לי אפשרות לצאת .
יכולתי להריח את ריחו המוכר והממכר .
הוא נראה כל כך טוב.
״תסתכלי לי בעיניים״ אוי .
אני לא יכולה להגיד לו שאני לא מסוגלת . שאני לא יכולה .
כי אז הוא יקבל את התשובה שלו למה שהוא רוצה לדעת .
מבטי עדיין מסתכל הצידה , או מאחוריו של דין .
רק לא אליו .
ואז ברגע אחד אגודלו מלטפת את הסנטר שלי ומרימה את פניי לכיוון עיניו .
שיט . זהו . אני גמורה .
שתקתי .
עיניו היו בצבע חום דבש , לא ראיתי כזה דבר לפני כן .
דין פתח את פיו כדי להגיד משהו אך צלצול הטלפון של דין קטע את קשר העין .
שמחתי שאוכל סוף סוף לנצל את ההזדמנות ולברוח היישר אל השיעור אך הקול של החרטה התחיל להישמע בראשי .
אולי כדאי שתשמעי על מה הוא רוצה לדבר איתך קודם?
הוא לא סתם ירדוף אחרייך..
דין ענה לשיחה אך המשיך להסתכל עליי ,
אני העפתי את היד שלו מהפרצוף שלי .
אני לא רוצה לתת לו את המחשבה שהוא שולט בי . למרות שבפנים , עמוק בפנים . אני יודעת שזה בדרך לשם .
מבטו של דין נהיה רציני וגבותיו התכווצו , זה היה חמוד .
״מה? איך?!״ דין מלמל לעצמו .
הייתי כבר יכולה לעזוב אך בכל זאת נשארתי.
״מתי?״  הוא הסתובב ויצא מהמעלית .
קולו נהיה רחוק משניה לשניה .
מה קרה פה עכשיו? הוא נשמע מודאג .
הוא אפילו לא הסתכל עליי כבר או אמר לי איזה משהו .
הוא פשוט הלך מבלי לומר כלום .
זה לא מתאים לדין .
משהו רע קרה .
אני מרגישה את זה .