דחיפה אחת למים

פרק 27 - אוליביה

בוקר יום חמישי .
הכל נהיה כל כך רגיל , שזה כבר מתחיל להיות משעמם ברמה מעצבנת .
עוד שיעור , עוד בוחן פתע שכבר לא מפתיע , עוד פרויקט אישי ... ועדיין , עם כל הדברים הרגילים יש רק דבר אחד חריג .
דין עדיין לא חזר לבית הספר .
לא שמעתי ממנו , מחבריו או מכל מישהו אחר על איפה פאקינג דין .
תחושת החרדה בגופי כבר מורגשת בכל מקום .
הקשב שלי בשיעורים עזב את הצ'אט מזמן .
בגלל שבמקומו מחשבות זימה על דין הופיעו .
אני לא ריחפתי ככה מאז שגיליתי שאבא שלי ניסה להתאבד והמצב בבית היה קטסטרופלי .
צעקות , צרחות , דברים שנזרקו , המון כדורים , המון מחשבות על המוות ומה היה קורה אם .
אתם בטח יכולים להבין למה אני כזאת שמחה .
צלצול סיום שיעור ספרות מתנגן לו מחוץ לכיתות העמוסות בתלמידים ומודיע על הפסקת הצהריים היומית .
אני מארגנת בקצב שדומה לקצב של חילזון את הציוד שעל השולחן ומעמיסה אותו על ידיי . הציוד כבד מדי , בגלל הספרים הכבדים שההקבצה שלי לומדת .
לכן אני מדדה לכל אורך הדרך כמעט ללוקר שלי עד שידיים חזקות ותומכות לוקחות ממני את כל הספרים בבת אחת ומקלות עליי כל כך . תחושת הקלה ובהלה בו זמנית מתפשטות בגופי כשאני קולטת מי הבחור שהעז לגעת לי בספרים . אני עוצרת את עצמי במהרה ומגיבה לאדם שלקח ממני הרגע את הספרים שלי .
״לא זכור לי שביקשתי עזרה״ .
״בנאדם רוצה לעזור לך , לא תתני לו?״
״לא״. זקפתי את גבי ונעצתי בליאם מבט חסר רגש מלבד כעס .
״אולי תפסיקי להיות כזאת עקשנית?״
״אולי תפסיק להיות כזה חנפן?״ המשכתי ללכת בהליכה מהירה מבלי להתווכח איתו שיחזיר לי את הספרים .
ליאם סחב את הספרים הכבדים שלי בכזאת קלילות מעצבנת.
״למה שאהיה חנפן?״ ליאם צחקק וזה רק חימם אותי עוד יותר .
״תעשה לי טובה״ חיוך מאולץ וקשה התפשט בכוונה על פניי . הגעתי , זאת אומרת הגענו ללוקר שלי . לוקר 184 , הקשתי את הקוד בטאבלט הקטן שעל דלת הלוקר שלי והדלת נפתחה .
״תן לי את זה״ ניסיתי לקחת מליאם את הספרים שלי אך הוא לא שיחרר . ידיו הגדולות עטפו בחוזק את שלושת הספרים העבים והכבדים שלי .
״לא רוצה״ חיוך גדול יותר ממה שהיה לפני כמה רגעים לליאם עלה על פניו .
״ליאם אני מזהירה אותך , לא כדאי לך להתעסק איתי״ .
״ואם לא אחזיר לך את הספרים...״ ליאם התקרב אליי ממש כמו שעשה בספרייה לפני כמה ימים . ״מה תעשי לי? ילדה רעה״. את שתי המילים האחרונות הוא הדגיש .
״אם אתה חושב שזה אמור להדליק אותי אז אתה טועה ובגדול . אני ממש מתאפקת לא לצחוק לך בפנים״ . למרות דופק ליבי המהיר והנשימה שנעצרה אני מנסה להראות מבחוץ שהכל כרגיל ושזה לא מזיז לי .
ליאם הוא בחור נאה , מאוד . אפילו מאוד מאוד .
אך מה שמסתתר שם בפנים ,  אני לא אוהבת את זה .
״אחד - אפס לך , מוח״ . ליאם סוף סוף שיחרר את אחיזתו בספרי הלימוד שלי . קפצתי על ההזדמנות וחטפתי מידיו את הספרים בשעה שאני נועצת בו מבט רותח על כך שהעיז לשים את ידיו על הספרים שלי . כן , על ספרי הלימוד .
הסתובבתי בחזרה אל הלוקר שלי , וליאם נשען על הלוקר שלידי .
״אצלנו בהקבצה הספרים ממש דקים״ ליאם משלב את ידיו ומנסה לפתוח בנושא שיחה חדש .
״אתה בטוח שהקבוצה שאתה נמצא בה נקראת הקבצה?״ אני מחזירה לו בזמן שאני מסדרת את הלוקר המבולגן שלי.
״תגידי, זה עובר בגנים כל העקיצות האלו שלך? כי זה נשמע שזה ממש בדם שלך״.
״בפעם האחרונה שבדקתי , לא . הרופאים אומרים שזה מחוכמת יתר. אם הייתי יכולה להלוות לך קצת הייתי מביאה לך , ניכר שזה מרכיב שחסר לך״.
ליאם פשוט צחק ולא נשאר לו מה לומר חזרה , זה ממש היה דורש שאגיד -
״שתיים - אפס . לי״ . ממש התאפקתי לא לחייך חיוך ניצחון אבל הוא ברח לי .
״תראו את גברת כעס! היא מחייכת״ ליאם אמר בקול רם ומשך את תשומת הלב של כמה אנשים שעברו להם במסדרון . לא סימן טוב בשבילי .
״תשתוק דביל״. החיוך ירד בשניה ובמקומו תחושת ההתגוננות עלתה בחזרה .
״תגיד אין לך חברים מעצבנים כמוך ללכת להיות איתם?״.
״את האמת שכבר משעמם להיות כל הזמן עם איידן״.
״אז מה עם הילד השני? שכחתי איך קוראים לו״ הסתכלתי לכל מקום רק לא לעיניו של ליאם. מפוחדת מכך שאם יסתכל בעיניי הוא פשוט ידע מה עשיתי עם...
״דין.״ ליאם השלים אותי וליבי צנח לשמע השם שלו .
״כן! הדין הזה!״. אוי התלהבות יתר . תורידי . תורידי .
כחכחתי בגרוני ״מה.. מה איתו?״ סגרתי את הלוקר שלי בטריקה ונשענתי על דלת המתכת .
״מה לא שמעת?״ ליאם נראה מופתע .
״לא שמעתי מה?״ הלב שלי דפק כל כך מהר , כמו בנקודת השיא של סרט אימה - למרות שאף פעם לא ראיתי אחד כזה. אני חושבת שהזעתי קצת אפילו בגבות .
״האקסית של דין מתה״ .