יצאתי מהמעלית והתקדמתי במסדרון עד שהגעתי לכיתה .
סידרתי את עצמי ונשמתי עמוק רגע לפני שאני נכנסת לכיתה .
אחזתי בידית ופתחתי את הדלת .
״בוקר טוב , מצטערת על האיחור״ אמרתי למורה שלי לספרות .
״את יכולה להיכנס״ אישרה המורה שלי והצביעה לי על מקום פנוי בכיתה .
הכיתה לא הייתה מלאה כבדרך כלל בשאר השיעורים .
התיישבתי במקום והוצאתי מהתיק שלי את המחברת .
השיעור למדנו על בלדה ישנה , שכבר יצא לי לקרוא בעצמי ככה שהשתתפתי ברוב השיעור .
סימנתי וכתבתי במסודר את כל הדברים החשובים במחברת ספרות ובסוף השיעור הגשתי למורה.
״עבודה יפה אוליביה״ אמרה גברת פרקר .
״תודה״ חייכתי ואיחלתי לה המשך יום נעים .
את המשך יום הלימודים כך ביליתי - לכתוב , למרקר , לסכם , להגיש .
הייתי כל כך שקועה בלימודים , כך שבין ההפסקות כל מה שעשיתי היה לסדר את השיער המפוזר מהבוקר , לתקן את המסקרה הכושלת שניסיתי לשים בהפסקה הראשונה ולא הייתה לי דקה אחת לחשוב על מה שקרה הבוקר במעלית יחד עם דין .
לאן הוא נעלם בכזו פתאומיות , בלי לומר כלום .
לא שמעתי או ראיתי אותו עם חבריו היום בכלל .
עכשיו בסוף יום הלימודים הקצרצר החלטתי ללכת לספריה ולבלות שם עד ארוחת הצהריים .
כמו תמיד לקרוא כדי לברוח מהכל .
נכנסתי אל המבנה הלבן ששוכן צמוד לבית הספר .
דלתות הספריה היו פתוחות לרווחה , מזג האוויר היה נעים. כשאני נכנסת לספריה , מצד שמאל דלפק הספרנית- נטשה . היא אישה בגיל המעבר, נעימה שיש לה טעם טוב בספרים וההמלצות שלה תמיד טובות .
היא הראשונה שמצאה חן בעיני כשבאתי לראות את בית הספר בפגישת ההיכרות.
״היי נטשה״ חייכתי לעברה כשהיא עוברת על ספרים שחזרו מהשאלה .
״היי חומד! מה שלומך?״ היא חייכה אליי חיוך רחב .
״רגיל״ החזרתי לה חיוך מזערי .
״באת לחפש משהו ספציפי ? אני יכולה לעזור לך?״
״את האמת שסתם כדי להסתובב , את יודעת״ . הסתכלתי על ערימת הספרים המושאלים שהיא מסדרת בחזרה על העגלה.
״אם תצטרכי עזרה , את יודעת איפה למצוא אותי״ . נטשה קרצה לי .
״תודה״ הודתי לה והתחלתי ללכת לכיוון מדפי הספרים .
הספריה הייתה שוממת אדם .
אף אחד לא היה שם , רק אני והספרים המאובקים .
המחשבה שספרים הם לא להיט כמו שהיו פעם תמיד מעציבה אותי . המחשבה שאנשים ממהרים לשפוט אנשים שקוראים , מכעיסה אותי יותר מאשר מעציבה אותי .
שקט שורר בספריה , דבר שקצת מלחיץ מאשר מרגיע .
מדפי הספרים כל כך גבוהים עד כשכמעט מגיעים לתקרה , וכדי להגיע למדפים הגבוהים יש סולמות מתגלגלים שלוקחים אותך מתחילת המדף עד לסופו ומהמדף הראשון אל המדף האחרון בגובהו.
שולחנות העץ הממוקמים לפני כל מדף , עם מנורת הקריאה הקטנה שעל כל אחד מהם מביאה הרגשה של ספריה מהספרים .
כל פעם מחדש כשאני מטיילת לי בין המדפים אני חושבת לעצמי מה גברת רודריגו חשבה לעצמה כשהזמינה מחדש כמות כזו של ספרים .
במבטי אני מחפשת ספרים שיתפסו לי את העין .
לאחר מדף ראשון שסרקתי ולא מצאתי משהו מעניין , הגיע המדף השני שהיה מדף שאת רובו כבר קראתי ,
במדף השלישי שהיה גבוה כבר ממני הצלחתי למצוא שם של ספר שתפס לי את העין .
עמדתי על קצות האצבעות , מנסה להגיע אל הספר כדי לקרוא את התקציר שלו אך אני לא מצליחה .
גופי מסתובב במטרה להביא את הסולם מתחילת שורת המדפים אך אני מתנגשת בחזה גדול ורחב.
״סליחה״ אני מרימה את מבטי ומוצאת שם את ליאם .
״צריכה עזרה עם הספר?״ ליאם בקלות מגיע אל הספר ומושיט לי אותו.
״מה אתה עושה פה?״
״נהוג לומר תודה לאחר שמישהו מבצע עבורך משהו טוב״
״תודה״. חייכתי חיוך מאולץ . ״עכשיו מה אתה עושה פה?״
״אני אוהב לקרוא , מה לא ידעת?״
״ביום שדבר כזה יקרה אני ארקוד סלסלה״ , העברתי יד בשערי . ליאם היה קרוב מדיי , יחסית לקשר ביננו .
והקטע הוא - שאין קשר .
״אני לא יכול לחכות לראות את זה״ .
״אני די בטוחה שהספר האחרון שקראת היה זהבה ושלושת הדובים״ נשענתי על מדף הספרים באדישות .
מבלי כוונה או שליטה כלשהי , אני מחפשת במבטי את אחד מחבריו .
ליאם מגחך למשמע העקיצה .
״אז מה אתה באמת עושה פה?״ אני משלבת את ידי על חזי ומסתכלת על ליאם בראש נטוי לצד קלות .
״הייתי בסביבה וראיתי אותך נכנסת , חשבתי למה לא להציק לך קצת״ הוא מחייך אליי חיוך שמגיע יחד עם גומות קטנות . אל תיפלי לזה . ״משעמם לי״ .
״אחד , אני לא אמורה להיות התעסוקה שלך אם זה מה שאתה חושב . שתיים , אין לך בנות להזדיין איתן או חברים לשחק איתם במחשב?״ אני מרימה גבה .
אני וליאם בקרב מבטים . לא משחררים זה מזה במבטנו .
ידו של ליאם מונחת מצד אחד של גופי , הצד של הנתיב שמוביל אל דלת היציאה מהספריה .
״למה את חושבת שזה כל מה שאני עושה ?״ קולו של ליאם נהיה עמוק וחלש . מעביר בי צמרמורות בגוף .
״אני לא חושבת , אני יודעת״ . אני לא אתן לו לתת את המילה האחרונה . שיחות עם אמה מהעבר רצות לי בראש , בהן היא מספרת לי על כל מה שאיידן וליאם עשו עם מספר בנות יחד ועוד שלל סיפורים גועליים .
״אם את מאמינה לשמועות כדאי שתפסיקי״ פניו של ליאם מתקרבות אליי לאט כל כך שלא הייתי מבחינה בכך אם לא הייתי מרגישה את נשימותיו השקטות והמהירות על צווארי .
לא חשבתי יותר מדי , פשוט התרחקתי וברחתי מנתיב היציאה היחיד שהיה לי .
״זה המהלכים שלך?״ הרמתי גבה וזקפתי את גבי , ניסיתי לשדר תחושת ביטחון למרות שמבפנים אני רועדת מהמחשבה של מה שהיה עלול לקרות הרגע , אם לא הייתי עוצרת את זה .
התחלתי ללכת לכיוון היציאה כשאני חולפת על גבי ליאם .
הוא באמת ניסה לעשות את מה שאני חושבת עכשיו?
״על מה את מדברת?״ הוא נשאר במקומו , נשמע ״מבולבל״ .
אני לא אפול יותר לקורבן בחבורת הטמבלים .
זקרתי לעברו אצבע שלישית כשהגב שלי אליו והתקדמתי כמה שיותר מהר לדלפק של נטשה .
״נטשה לקחתי את הספר הזה, אחזיר אותו ביומיים הקרובים!״ אמרתי לספרנית האהובה עליי והמשכתי ללכת מבלי לעצור .
״קריאה מהנה מותק״ שמעתי את קולה עונה לי למרות שכבר הייתי מחוץ למבנה .
הייתי כבר בדרכי אל המעונות אל שנת הצהריים שלי , אך קול בטני המקרקרת קטע את מחשבותיי ואת צעדיי כשנזכרתי שלא אכלתי כלום מאז הקרקרים היבשים של אתמול בלילה .
למרבה מזלי , לליאם היה מספיק שכל לא לרדוף אחרי כשאני רעבה ועצבנית .
וגם אם היה רודף אחריי , הייתי מתעלמת ממנו , למרות שקשה עם עצמות הלחיים המושלמות ופלג גוף העליון המפתה . הנה אני כנה אתכם! ליאם נראה טוב .
אך אף פעם לא אשכח את מה שעומד מאחורי הבן אדם הזה ומאחורי חבורתו שכוללת עוד שני טמבלים כמוהו .
אחד מהם הוא הבחור שאני מנסה כל היום לשכוח .
הבחור שאני מתפללת שלא יבוא לי בחלומות , כי אני יודעת שזה יגמר ברע .
הבחור שמשאיר אותי ללא מילים .
הבחור שאני מוצאת את עצמי , מתחילה ליפול לידיו מיום ליום , ממפגש למפגש , משיחה לשיחה.
הבחור שאני מתחילה ליפול לקסמיו.
פאק .
YOU ARE READING
דחיפה אחת למים
Romanceהכל היה בסדר לפני שפגשתי אותו. הייתי בעולם שלי עם הספרים שלי והאוזניות שלי עם המחשבות שלי והלבד שלי. הייתי יכולה להמשיך להצטיין בכל דבר ולהיות רוח רפאים. עד שיום אחד הוא הגיע בלי התראה ובהפתעה גמורה דין סמית׳. הגבוה,המעצבן, השטותניק,הבחור עם החיוך ה...