דחיפה אחת למים

פרק 26 - אוליביה

זה קרה שוב פעם , בסלון . מצאתי אותו שוכב לצד ערימת עטיפות של כדורים ותרופות למינהם .
אבא שלי מת .
״אבא״ אני מייבבת בבכי בשעה שאני לא מפסיקה לנער אותו . לקבל אות לחיים .
אני מצמידה את אוזניי אל ליבו , אך שום קול של פעימות הלב שלו לא נשמעו . רק את צפצוף המכונה של בית החולים בצפצוף ארוך שלא נפסק .
אני מרימה את ראשי ומוצאת את עצמי בבית החולים , על יד אבא שלי , שמושכב במיטה הקרה . עברתי למקום אחר בכזאת מהירות .
״אבא , בבקשה...״ אני עדיין ממלמלת בין הבכי שלא נפסק.
״אנחנו מצטערים להודיע לך שאביך נפטר״ רופא בעל חלוק לבן וסטטוסקופ על צווארו מודיע לי את הבשורה .
הבכי שלי נפסק בבת אחת .
״אתה יכול להשאיר אותי לבד לכמה רגעים? איתו כמובן״ אני לוחשת ומצביעה בראשי על אבי המת .
״ברור״ עונה הרופא ויוצא מהחדר . אני עוקבת במבטי את כל הדרך שהוא עושה עד שהוא מגיע אל המסדרון מחוץ לחדר .
ראשי מסתובב לכיוונו של אבי שקם בבת אחת מהמיטה לתנוחת ישיבה ושולף מצד המיטה סכין גדולה וחדה .
״חשבת שאלך בלעדייך?״ אבא אומר בקול מר .
ואני שותקת . אני כל כך רוצה להגיב אך נייר הדבק השחור שמודבק לפי לא נותן לי להוציא הגה .
ידו של אבא האוחזת בסכין ניגשת אל גרוני ומשס...
״אהההההההה״ צרחה בוקעת מפי סוף סוף כשאני קמה מהסיוט הנוראי הזה .
זה החלום השלישי שאני חולמת בשבועיים האחרונים על אבא שלי ובאותם החלומות הכל קורה שוב רק בדרך אחרת .
אבא מת . אני בוכה . הוא קם ואוחז בסכין ומאיים לקחת אותי איתו .
אני תמיד מתעוררת ברגע האחרון .
ואולי זה סימן טוב כי יש חלק שבי שלא רוצה לדעת מה קורה אחר כך .
אבל זה חלום . רק חלום טיפשי .
אצטרך להמשיך כרגיל .
זהו תחילתו של בוקר יום חדש , יום רביעי .
ועדיין אין שום זכר לדין .
אני לפחות אני יודעת שהוא בסדר כשבשיעור היסטוריה ליאם סיפר שהוא היה צריך לנסוע הבייתה בגלל סיבה אישית .
דין חסר לי יותר ממה שחשבתי שיהיה .
אני עדיין לא בטוחה מה אני רוצה ממנו . מאיתנו .
אך הרצון לראות אותו , לשלוח לו הודעה - גובר מיום ליום.
לא חשבתי שאתגעגע אי פעם לדבר הזה שנקרא , דין סמית׳ . אך החיים מפתיעים גם לטובה מסתבר .
חופשת המחצית מתקרבת במהרה יותר ממה שחשבתי , עבודות אחרונות להגשה והמחשבה של איפה אהיה בסופש של חופשת המחצית מתחילה להציק לי יותר ממה שחשבתי שתהיה .
בארוחת הבוקר אני מתיישבת בשולחן שהפך להיות השולחן הקבוע מאז ההודעה המרגשת והרשמית של לוקאס ואמה - לשולחן של שלושתנו .
נהיה קשה להסתובב עם הזוג טווסים המעצבן ברמת המתיקות הזו . הם מחזיקים ידיים כמעט בכל רגע נתון , מתנשקים נשיקות מהירות לפני שנפרדים לדרכם .
לוקאס מאוהב באמה על כל הראש ולהפך . וזה משמח לראות עד כמה שזה דוחה לעיתים קרובות .
אך אני מרגישה שמיום ליום אני מאבדת את אמה .
אנחנו כבר לא לבד רק שתינו , יכולות לרכל על כל העולם , לשפוט זוגות ולדרג את מערכת היחסים שלהם רק על פי שמועות , לדבר בטלפון עד שעות הלילה המאוחרות למרות שרק שלושה קירות מפרידים ביננו .
הקשר דועך ואני צריכה לעשות שזה יפסק , בדחיפות .
אמה מתיישבת במקום הקבוע שלה מולי , על פניה חיוך זוהר במיוחד .
״אני רואה שלפחות למישהי מאיתנו היה בוקר טוב״ אני פותחת את השיחה .
״בוקר טוב מאוד אפילו״ היא מחייכת חיוך רחב יותר ממה שהיה מקודם .
״אמה אנחנו צריכות לדבר״ . אני מחליטה להעלות את הנושא כמה שיותר מהר לפני שלוקאס מגיע.
״אוי לא״ החיוך יורד במהרה מפניה ומעניק לה מראה של הפתעה .
״אל תגידי לי ששכבת בלי לספר לי!״ עיניה נפתחות בתדהמה.
״מה? מה הקשר?!״ שכבתי זה לא אבל עשיתי דברים אחרים ... טוב היא לא צריכה לדעת מזה מטומטמת .
״אה זה לא זה?״ עכשיו תווי פניה הקרינו אכזבה קלה .
״את לא מרגישה שאנחנו מתרחקות?״ אני שואלת אותה ומטילה את הפצצה שיושבת על ליבי כבר הרבה זמן .
אמה נאנחת ״אני מצטערת אם זה מה שאת מרגישה ליב , אני הייתי כל כך עסוקה בי ובלוקאס...״
״את לא צריכה להצטער , אני רק אומרת שאני מתגעגעת לסיכומי השבוע שלך ולבדיחות קרש המפגרות שאת מוציאה מהאינטרנט במטרה להצחיק אותי״ . אני מסיטה קצוות שיער אל מאחורי אוזניי .
״אני בהחלט הולכת להמשיך לעשות את זה״ חיוכה חוזר במהירות אל פניה ומעניק לה את המראה הרגיל שלה בחזרה .
״כדאי שתתחילי לפנות זמן ביומן שלך כי אני חוזרת ובגדול״ היא מצחקקת בדיוק כשלוקאס מגיע אל השולחן עם צלחת מלאה בירקות וסוגי ביצים שונות .
״בוקר טוב״ לוקאס לעומת אמה , לא איש של בוקר .
שקיות השינה מתחת לעיניו נפוחות .
״אני רואה שלא ישנת טוב בלילה״ אני מביטה בו , הוא פותח את פיו כדי להוציא משפט אך במקום זאת פיהוק תופס את מקומו .
״הייתי עסוק בלעשות דברים אחרים במקום לישון״ הוא מביט באמה , היא מביטה בו כאשר לחייה מתחילות במהירות להיצבע בורוד בהיר .
הדברים מתחוורים לי כעבור רגע ואני מזדעזעת.
״אוי ואבוי! בבקשה אל תספרו לי מה אתם עושים במיטה! אני לא רוצה לדמיין את זה , לחלום את זה בטעות או לחשוב על זה בכלל איכס״ אני מנענעת את ראשי לצדדים וכפות ידי מכסות את עיניי .
צחוקו של לוקאס מהדהד בין שלושתנו ואני עסוקה בלנסות לשכוח ממה שציין כרגע .
את מה שאני חושבת שהם עשו , אשמור אחר כך לשיחה ביני לבין אמה . השיחה תהיה מעניינת , גם כי כלולה בה המון נזיפות .
במהלך הארוחה אני אוכלת וחושבת שוב פעם בפעם השלישית מהרגע שלוקאס הגיע , מתי לעזאזל דין חוזר ומציל אותי מהמבטים הקיטשיים שאמה נועצת בלוקאס .
שיגיע מהר ויקח אותי איתו , לא אכפת לי לאן .
העיקר איתו.
***
מאוחר יותר בערב , חיכיתי לאמה שתפתח לי את דלת חדרה.
אחרי ארוחת הבוקר קבענו שנעשה ערב מסכות יחד אחרי שהרבה זמן לא היה לנו אחד כזה .
היום עבר מהר יותר מכפי שחשבתי , כנראה כי מחשבותיי היו מוקדשות רק לדין . אבל באמת אך ורק לו .
מה הוא עושה עכשיו? הוא עם המשפחה שלו? מה הוא אוכל? איזה מותג הוא לובש עכשיו? האם מישהו מארח לו חברה? או אולי בכלל מישהי? במקרה של דין האופציה השנייה כנראה תהיה נכונה לצערי .
המחשבה הזאת תמיד גורמת לי כל פעם מחדש לדמיין אותי סוטרת לדין סטירה רועשת וכואבת . או יותר נכון לאותה בחורה שאיתו ולתלוש לה את השיער מהמקום.
עוד מחשבה שגורמת לי לרצות לצרוח באמצע החדר היא שהתשובה שלי לכל השאלות האלה נמצאת במרחק הודעה , או שיחת טלפון אחת !
אבל האגו שלי גדול מדיי , גדול יותר מדיי בשביל שאעשה את זה . אז אני נושאת בתוצאות .
סוף סוף דלת חדרה של אמה נפתחת .
שיערה רטוב וכל אזור העיניים שלה שחור ממסקרה מרוחה.
״מצטערת! הייתי במקלחת״ אמה מכניסה אותי לחדר כאשר היא לבושה בחולצת אוברסייז בגזרה של בנים .
כנראה של לוקאס .
שוב פעם המחשבה של ״אם רק תתקשרי לדין...״ עולה בראשי .
אם רק אתקשר לדין אוכל גם אני לישון עם החולצות שלו .
אני אוכל לסמן אותו כדי שכולם ידעו שהוא שלי . רק שלי.
אני אוכל לדעת איך זה באמת מרגיש שמישהו אוהב אותך בחזרה . אם בכלל הוא אוהב אותי והכל סתם בראש שלי.
״הלו...אוליביה?״ אמה מנופפת לעברי וקוטעת את מחשבותיי.
״מה?״ אני ממצמצת .
״שאלתי למה את עוד עם הבגדים מהבוקר?״ .
״כי..אממ״ אני עדיין במחשבותי על דין . על איך הוא יראה על המיטה שלי בבוקר , כשהשיער שלו מבולגן עוד יותר ממה שהוא . כשהוא יפגין עבורי אין ספור חיוכים שובבים שאני יודעת שמוקדשים אך ורק לי .
אני מנסה להחזיר תשובה נורמלית אך כל מה שיוצא מפי זה רק ״אהההה״ אחד ארוך ומבולבל .
״אהה..לא שמתי לב בכלל את יודעת אני כל כך עייפה!״ הצלחתי לומר סוף סוף . אך אני יודעת שהתשובה לא מספיק מספקת עבורה כאשר היא מסתכלת עליי ומבטה ממש צועק ״תעשי לי טובה״ .
״מה?!״ אני מחזירה לה לאחר שהמבט המעצבן לא עוזב את פניה .
״את יכולה אולי להפסיק לומר שאת עייפה לכל שאלה שאני שואלת ?״ היא קמה והולכת אל חדר האמבטיה הקטן .
חדרה של אמה מורכב מקירות בצבע ורוד מחריד , פוסטרים של הקרדשיאנס , הקאסט של יומני הערפד ופרינדס ובעיקר הרבה בלאגן. הרבה מאווווד בלאגן אם להיות מדויקים .
על כיסא שולחן הכתיבה שלה , ערימה של בגדים שנערמת מיום ליום . שידת הלילה שלה עמוסה בעטיפות ממתקים
וב... ״קונדומים?!״ אני ממצמצת כמה פעמים כדי להבין שאני לא חולמת . או הוזה . או לא יודעת!
לעזאזל אני לא מאמינה שהיא איבדה כל כך מהר בשבילו את הבתולים !
״רגע! אני יכולה להסביר!״ אמה רצה מחדר האמבטיה לעברי עם 2 חבילות של מסכות פנים בצורת חיות .
״אני לא מאמינה אמה !״ אני מזנקת ממיטתה .
״אבל זה לא מה שאת חוש-״
״אין הסבר , הקופסא פתוחה . את רק בת 16 לעאזאזל איתך!״
״היי! עוד חודש אני חוגגת 17״ היא משלבת את ידיה ברוגז.
״מה זה משנה?! את שכבת עם לוקאס ואתם יחד רק חודש-״ אני מרימה את קולי .
״אבל אנחנו לא שכבנו חתיכת משוגעת!!!״ אמה קוטעת אותי בצרחה ארוכה ומבהילה שגורמת לי להיות בשקט לגמרי .
״תני לי להסביר״ היא נועצת בי מבט חד ומזהיר . ״קודם כל אני לא חייבת לך שום הסברים , אם אני אחליט להזדיין עם לוקאס אני אעשה זאת . אני ילדה גדולה ואני יכולה להחליט בעצמי״.
״אני מבינה שאת ילדה גדולה אבל אני דואגת לך ואני לא רוצה שתעשי משהו שתתחרט-״
״עוד לא סיימתי״. היא נשענת על שולחן הכתיבה שעמוס במחברות ובספרי לימוד . ״התנשקנו . ואז זה הפך להיות קצת יותר מנשיקה ואז לוקאס שלף חבילה שכבר הייתה פתוחה מפעמים קודמות...״ את שתי המילים האחרונות היא יותר מלמלה מאשר אמרה .
״ו...״ אני מעודדת אותה להמשיך .
״ושנייה לפני שפתח את העטיפה עצרתי אותו והבנתי שאני עדיין לא מוכנה״. היא הסתכלה לכל מקום אחר בחדר רק לא אליי .
הרגשתי חרא שצעקתי על אמה . לא הייתי צריכה לצאת עליה ככה לעזעזאל . התקדמתי מצד המיטה אל כיוונה של אמה , ששתקה ועדיין מבטה לא פגש בשלי .
כשהגעתי אליה עשיתי את מה שלא עשיתי הרבה זמן . יזמתי חיבוק . כן כן אני אוליביה גרין יזמה חיבוק !
״בואי לכאן״ פרסתי את זרועותיי ועטפתי את אמה .
״סליחה שצעקתי עלייך״ מלמלתי אל שיערה הרטוב .
ואז אמה עשתה את הדבר הבא . היא התייפחה .
קול הבכי שלה התחיל למלא את החלל הורוד .
אם יש דבר שנמצא ב3 דברים שאני הכי שונאת בעולם - הבכי הוא אחד מהם .
אני לא מסוגלת להתמודד עם עצמי כשאני בוכה , אתם כבר בטח זוכרים את זה . אך להתמודד עם מישהו אחר שבוכה? זה כבר רמה אחרת . מה עושים במצב הזה? ממשיכים לחבק ? עוזבים? נותנים לדמעות שלה להרטיב את החולצה שלי? למרות שזה קצת.. מגעיל אותי?
ידיי עדיין עוטפות את אמה והיא עדיין לא מפסיקה לבכות .
״מה קרה?״ אני מצליחה לומר בסופו של דבר אחרי זמן שמרגיש לי כמו שעה שאני עומדת כאן .
״אני פשו..ט״ היא מגמגמת ואני יוצאת לרגע מהחיבוק כדי להסתכל לה בעיניים . ״תספרי לי״ אני מנסה להישאר כמה שיותר חיובית מבחוץ למרות שכל כך קשה לי מבפנים , כי אני מרגישה חסרת שליטה על הסיטואציה .
אני שונאת בכי!
״בואי״ אני מובילה את אמה אל מיטתה ומשכיבה אותה שם , כשהיא עדיין מתייפחת בקול . אני עוזבת את החדר וניגשת אל חדר האמבטיה ולוקחת גליל נייר טואלט שנמצא מעל האסלה וחוזרת בחזרה אל החדר .
אני מגישה לה את הנייר ומוצאת ליד המיטה את בקבוק המים שלה . ״ת..ת..תודה״ היא אומרת כשכל פניה ספוגות דמעות .
אמה מקנחת את אפה בקולניות מחרידה ואני קופצת על ההזדמנות לשאול שוב פעם -
״מה קרה?״ קולי חלש .
״אני פוחדת שהוא שונא אותי עכשיו כי אמרתי לו לא בשנייה האחרונה והוא היה כבר מוכן והיינו ביחד שנינ-״
״רגע רגע רגע רגע...״ אני קוטעת אותה .
״את בוכה כי את חושבת שהוא שונא אותך ?״ לחשתי לה .
״כן כי כבר אמרתי לו בסדר ואז נלחצתי מעצם המחשבה שמשהו יכנס לתוכי עכשיו ו-״
״אמה קודם כל תנשמי״ הרגעתי אותה . אמה עצרה ושאפה נשימה עמוקה . ״יופי . עכשיו יש לי שאלה אלייך״ .
״נו?״ היא מנגבת את שאריות הדמעות שלה בנייר הטואלט.
״את ראית איך לוקאס מסתכל עלייך?״
״מה?״
״מה ששמעת״ .
״אממ נראה לי?״ היא מסתכלת עליי בבלבול .
״אז כנראה שלא ראית נכון. הבחור מסתכל עלייך כאילו את מלאך שירד מגן עדן . הוא מגניב לך מבטים כשאת לא רואה , הוא יודע באיזה שפתון את משתמשת , הוא הצהיר בפני כל בית הספר שהוא אוהב אותך !״ אני עוצרת שניה לנשום . ״להמשיך או שזה מספיק?״ .
אמה לא זזה . אז כנראה שאני צריכה להמשיך .
״לוקאס כל כך אוהב אותך ילדה! את חשובה לו ברמות . ואני דיי בטוחה שהוא לא ישנא אותך על זה שאמרת לו לא ועכשיו הזין שלו לא יעמוד לא יותר לעולם.
מותר לך להגיד לא! תמיד . גם באמצע , גם לפני וגם אחרי . אז אל תבכי בגלל שטות כזו ״. אני לוקחת מהמיטה את מסכות הפנים הזרוקות ופותחת אחת בשבילי .
״עכשיו אחרי שפתרנו את הבעיה הזאת , רוצה לספר לי מה חדש ברכילות בבית ספרינו?״ .

***
במהלך השעה הבאה אמה סיפרה לי על דברים חדשים מהזמן האחרון אצלה , ואני סיפרתי לה על דברים חדשים אצלי .השמטתי את הפרטים של כל מה שקשור לדין , ככה שיצא המצב שדיברתי רק על הלימודים בערך .
אני מרגישה רע כל כך בכל פעם שעוד שקר נפלט מפי , שקר שאני לא יכולה לקחת בחזרה .
אבל אני יודעת שאם לא אשמור את דין לעצמי , או יותר נכון את מה שאני עושה עם דין - אז כל מה שעבדתי עליו בשנה האחרונה שזה לא להיות בולטת , לא לקבל תשומת לב מהסביבה - ילך עליי לאלף עזאזלים.
כשהשעון הראה כבר שהשעה 23:30 ידעתי שזה הזמן שלי לזוז כדי שאוכל לקבל את שעות השינה שאני צריכה לקבל כדי לסבול איכשהו את שאר ילדי בית הספר .
נפרדתי מאמה בחיבוק קצר והמשכתי לחדרי .
כשנכנסתי לחדר הסטתי את הוילון פנימה והחלפתי לחולצת טישרט שהפכה לפיגמה ולמכנסיים קצרים ונוחים לשינה .
כיביתי את האור אחרי שסיימתי לצחצח שיניים ולשטוף פנים . עכשיו רק מנורת הקריאה שלי מאירה את החדר בצבע צהוב חמים .
אני כמעט נכנסת למיטה כשאני מבחינה בפתק שלמספר שניות לא זכור לי מה הוא עושה שם ומה כתוב בו .
ניצוץ של זיכרון מבעבע בתוכי לפתע והבנה נופלת עליי .
״כדאי לך לחייך יותר.״
כתב היד מבולגן ולא מסודר .
רק מישהו אחד היה קרוב אליי ברמה כזו שיכול לגעת בי ולהכניס לי פתק לכיס .
אותו האיש שלא ראיתי כבר כמעט שבוע שלם .
האיש שעושה לי פרפרים בבטן רק מלחשוב עליו למרות שזה הדבר האחרון שאני רוצה .
דין סמית׳ .
ליבי מתחיל לדהור רק מהמחשבה שדין כתב לי פתק .
אני נשכבת במיטה שלי ואוחזת בפתק הקטן בידי .
אצבעותיי עוברות על כתב היד של דין , אות אות .
משננות את ארבעת המילים שכתב לי .
אם רק היה יודע מה אני מרגישה בכל פעם ששמו מוזכר , או כל פעם שהוא נכנס לחדר .
אלוהים מה נסגר איתי?!
אני הופכת לאט לאט להיות קיטשית ומעצבנת כמעט כמו אמה כשהיא עם לוקאס .
המצב הופך לגרוע יותר ממה שחשבתי .
אני לוקחת את הטלפון שלי ומפרידה בין הכיסוי לנייד .
את הפתק הקטן אני מקפלת בחזרה , באותו הקיפול שדין יצר ואני מכניסה אותו בין הכיסוי לנייד , כך שילך איתי בכל היום כל היום .
אני יודעת שאצטרך את התזכורת הזו .
אולי באמת כדאי לי לחייך קצת יותר .