דחיפה אחת למים

פרק 34 - אוליביה

אולי הגזמתי טיפה עם הצעקות?
בכל מקרה הרגשתי שאני מתחרפנת.
התגעגעתי אליו . נישקתי אותו . ואז סטרתי לו.
וצעקתי עליו.
אוף אני כזאת מטומטמת .
אבל גם הגיע לו .
המחשבות לא פוסקות לרגע אחד .
אני חייבת הסחת דעת , אז אני לוחצת על השיחות האחרונות בטלפון שלי ומתקשרת לאמה , החברה היחידה שיש לי בערך בכל בית הספר הזה .
במחשבה שניה תורידו את ה״בערך״ כי אין לי עוד חברות חוץ ממנה וטוב שכך , זה מספיק לי .
בדרך כלל הדרך שלי להשתיק את המחשבות הן -
1. שינה
2. ספרים
3. כתיבה
אבל שום דבר מזה לא הולך לעבוד . זה מסובך מדי .
אמה עונה לי אחרי חצי דקה - לא כל כך אופייני לה .
״מה קרה?״ ישר ולעניין היא שאלה .
״כלום״.
״את לא מתקשרת סתם״. אני יכולה לראות את הגלגול עיניים שלה בראשי.
״ממש משעמם לי , חשבתי אולי לקפוץ לקניו-״
״אעאעאע!!״ צרחה צורמת וגבוהה קטעה אותי . ״כן כן כן כן!״ התגובה שציפיתי ממנה בדיוק . אושר עילאי .
״יופי אז אני מזמינה מונית לעוד 10 דקות בסדר ? אין לנו הרבה זמן , רק 5 וחצי שעות לארוחת ערב״.
״תזמיני לעוד 15 דקות״ היא קובעת . אני שומעת בצד השני לחשושים וצחקוק ״בעצם לעוד חצי שעה!״ היא ניתקה .
לא יכולתי שלא לחשוב על זה שהיא עם לוקאס .
הם כאלה פוצי ומוצי כל היום בקטע מחריד אבל אני שותקת , אין לי זכות להגיד משהו בכלל .
אני מגיעה למעונות ועולה לקומת הבנות וכשאני מגיעה למסדרון שמוביל אל חדרי אני מבחינה בדמות גברית לא מוכרת , נכנסת אל חדרה של ג׳ייס .
״מסכנה״ אני חושבת לעצמי . היא מנסה להתגבר על מה שקרה לה.. הדלת שלה נסגרת ומשם אני לא יכולה כבר לראות כלום .
אני נכנסת לחדרי ומחליפה לסוודר מאיטליה בצבע אפור  ולגינס בצבע כהה מלוס אנגלס  . את שניהם אימא קנתה לי בכל אחד ממסעות האופנה שלה ..
אני ואמה נפגשות בשער החנייה וממתינות למונית שצריכה להגיע בכל רגע . היא מקלידה בטלפון שלה כבר מאז שהגיעה לפה . ואני ? בוהה ברכב קיה לבן במחשבות על מה שקרה מוקדם יותר . ועל זה שהוא פה. בפנימייה . ממש קרוב אליי .
המונית מצפצפת ומבהילה אותי ומוציאה את אמה מהמסך . אנחנו נכנסות לרכב השחור ויושבות אחת מול השניה ואמה ממשיכה להקליד בטלפון עם חיוך קטן על שפתיה .
אני חושבת שהיא שכחה שאני פה . זה מרגיז . מאוד.
אני מרגישה את עצמי מתחממת וזה ממש לא מהמזגן .
״אהמ״ אני מכחכחת . מחכה לתגובה . והיא לא מגיעה. היא ממשיכה להקליד במהירות .
אז אני זורקת לה הכל בפרצוף , כמו שאני אוהבת , ויודעת .
״אם את לא יכולה להיפרד ממנו לכמה שעות לטובת חברה שלך אז חבל שבאת , היה יותר כיף כבר לנסוע לבד״ .
אני מרימה גבה .
״מה?״ היא מרימה את ראשה ומחייכת אליי .
״את רואה? את אפילו לא מקשיבה לי. את כל הזמן עם לוקאס ! את לא זזה ממנו לשנייה״.
״אני-״
״תעזבי אני לא רוצה לשמוע״. אני סותמת את דבריה.
הנוף מהחלון כולו ירוק ואפילו יורד קצת גשם . אני מביטה בו . זה אולי הדבר הראשון ביום הזה שגורם לי קצת לשכוח ולהירגע .
״מה עובר עלייך?״ אמה שואלת ונועצת בי מבט של חוסר הבנה .
אני שותקת.
״משהו קרה לך״. היא מציבה עובדה .
שלוש מילים שגרמו לליבי לרעוד ולעיניי לצרוב .
״לא קרה לי כלום״. הקול שלי לא יציב , דמעה אחת בורחת ממני .
אסור לבכות אסור לבכות אסור לבכות אסור לבכות אסור לבכות אסור לבכות אסור לבכות אסור לבכות אסור לבכות אסור לבכות אסור לבכות אסור לבכות אסור לבכות אסור לבכות אסור לבכות אסור לבכות אסור לבכות אסור לבכות אסור לבכות אסור לבכות אסור לבכות אסור לבכות אסור לבכות אסור לבכות אסור לבכות אסור לבכות אסור לבכות אסור לבכות אסור לבכות אסור לבכות אסור לבכות אסור לבכות אסור לבכות אסור לבכות אסור לבכות אסור לבכות
אני חוזרת במוחי . לא נותנת לרגש להשתלט עליי .
אני מוחה את הדמעה מהר והיא נעלמת .
״סליחה שהתפרצתי אני -״ אני עוצמת עיניים ומורידה את ראשי אל כפות ידיי .
״אני פשוט עצבנית מבדרך כלל לאחרונה זה לא קשור אלייך . אני מרגישה שאני מתחרפנת״.
״אויש ליב שלי״ היא עוברת לשבת בצד שלי ומחבקת אותי . אני נותנת לה לעשות את זה ומרפה למגעה הרך .
״את רוצה לספר לי מה קרה?״
״אני לא יכולה״ אני לוחשת . אני יודעת שאם אחשוף את זה . עולמי ישתנה סופית .
״אני מבינה״. היא משחקת בשערי .
״תודה״ . אני חשה בתחושת הקלה כלשהי מליבי .
אמה משחררת אותי וחוזרת למקומה .
״עכשיו מה דעתך על להוציא את הכסף שלנו על דברים שאנחנו לא צריכות?״