Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
הטיסה שלנו לספרד מתקרבת בצעדי ענק, אני לא מפחד על עצמי, אני מפחד על הבחורה המסכנה שנגזר עליה להיות נשואה לגבר רכושני שלעולם לא יאהב אותה לשארית חייה. וגם אם היא תרצה היא לא תוכל להתגרש. מהרגע שהטבעת שלי תנוח על האצבע שלה היא תהיה שלי עד שהמוות יפריד בינינו. הורדתי את המזוודה שלי למטה, מחפש בעיניי דברים חשודים, דבר שמאוד אופייני לי, ומוצא את הטלפון של חואן. משעמם. לאחר כמה דקות שאני יושב ומתעסק בטלפון שלי, חואן יורד במדרגות, מסתכל בעיניו, בוחן את חדר המגורים כאילו מחפש משהו, וכשהוא שם לב שהטלפון שלו לידי הוא מתקרב אליי ולוקח אותו ממני. ורק אז אני שם לב שאין לו מזוודה ביד, והטיסה שלנו עוד מעט. לא שזה משנה כי הטייס עובד לפי השעות שאני קובע לו אבל ממש אין לי זין לאחר לטיסה ולבוא מאוחר מידי לספרד. ניקולס יורד במדרגות לאחר דקה בערך, מזוודה ביד שלו והוא בוחן את חואן, בדיוק כמוני. ״תגיד חתיכת טמבל אתה לא מודע לזה שאנחנו עולים על טיסה עוד שעה?״ ניקולס שואל בשיא האדישות, כאילו הוא שותה קפה, אבל הוא עצבני בפנים. ״ידעתי ששכחתי משהו״ ״טוס למעלה״ אני אומר לו בחוסר סבלנות לאחר כמה דקות הוא יורד למטה עם מזוודה סגורה ומעמיד אותה ליד שלנו. הוא ניגש למטבח, אני מניח ששוב לאכול ופותח את הארון שיש בו את כל הדברים שהוא אוהב. חואן לא היה בדיוק האיש ששומר על תזונה מאוזנת. הוא היה חייב בגלל שהוא במאפיה אבל חוץ מזה הוא היה אוכל מה שבא לו מתי שבא לו. והאמת? זה גם לא מעניין לי. ״אתה מוכן לבוא כבר חתיכת חזיר?״ ניקולס נהם על חואן והוא הוציא את הראש מהארון עם הדוריטוס בפה שלו. הוא סגר את הארון, התקדם אלינו, כל אחד לקח את המזוודה שלו ויצאנו מהבית אל השדה הפרטי שלנו. בהצלחה לך ספרד. בהצלחהלךניקולוינצ׳רו.
