ניקול
אני כבר 3 ימים פה. ספרתי. לא הצלחתי לישון אז צפיתי בזריחות ובשקיעות. ספרתי 3 זריחות. איפה רומיאו לעזאזל?!
אלונה נכנסת לחדר ומעמידה מצלמה כמו שעשתה בשאר הימים. קמתי לבד כי כבר ידעתי מה הולך לבוא. מכות. בכל יום היא מרביצה לי ומצלמת אותי בשביל לשלוח לרומיאו.
סטירה סטירה בעיטה. סטירה סטירה בעיטה. סטירה סטירה בעיטה.
כבר לא הראיתי רגש. אחרי 3 ימים של המכות האלה פעם בכמה שעות זה כבר לא מכאיב
לפני כמה זמן עוד הייתי בוכה מזה. אבל מה שאכפת לי זה לא המכות.
מה שאכפת לי זה שרומיאו רואה את זה והוא לא פאקינג בא להציל אותי.
היא סגרה את המצלמה ויצאה מהחדר.
אחרי כמה דקות היא באה עם טלפון לחדר שלי. היא שמה בפנים מספר וחייגה אליו
"כן?" מישהו ענה. זה לא רומיאו. אבל למי עוד יש לה להתקשר?
"תן לי את הקאפו שלך" אלונה אמרה לתוך הטלפון.
מהצד השני היו רעשי ריצה.
"איפה פאקינג אישתי חתיכת עוזרת בית מזדיינת?!"
אלונה בכלל לא התרגשה מדבריו.
"תתן לי את הכופר שאני רוצה ותוכל לקבל אותה בחזרה".
אלונה ענתה לו והסתכלה עליי במבט רצחני.
"אני נשבע לך שאם פאקינג שערה אחת תיפול מהראש שלה את פאקינג תהיי מלאת חורים!!!"
הוא אמר והמשפט הזה שלח אותי למה שאחי היה נוהג לאמר לי
אם פאקינג שערה אחת תיפול מראשך הוא יכול להגיד שלום לחיים שלו
היה בי משהו שלא היה בי קודם. תקווה
אבל מהר מאוד התקווה התחלפה באכזבה
אם הוא לא בא להציל אותי עד עכשיו למה שיבוא עכשיו?
אלונה יצאה מהחדר ביחד עם הטלפון
אני נשכבתי על המזרון הדק שלי שגם הוא עוד שניה מתפורר.
עצמתי את עיניי לכמה שניות. וכשפקחתי אותם, הבנתי שאני לא צריכה את רומיאו.
אני מניחה שאלונה יותר מידי זקנה בשביל לשכוח לא להוציא מהחדר את מה שיעזור לי לצאת מפה.
אקדח
אמנם אני בחורה אבל אני יודעת לירות. ביקשתי מלוקאס שילמד אותי כשהייתי בת 11.
לקח לו זמן להסכים אבל בסוף הוא הסכים.
פתחתי את האקדח וראיתי שהוא מלא בכדורים. חיפשתי במגירות ליד השידה שמצאתי את האקדח וראיתי כמויות גדולות של כדורים. מה היא עושה עם כל זה?
לא רלוונטי. הערתי את עצמי מהמחשבות ושמתי את הכדורים בכיס האחורי שלי.
בחדר שלי הייתה מרפסת. נעולה. הייתה בעבר. יריתי בה ושמתי ידיים על הראש
אני לא רוצה לחזור עם חתיכות זכוכית בראש.
המרפסת לא הייתה גבוהה. אבל אני קופצת מפה אני בטוח שוברת איזה יד או רגל.
היא הייתה די גדולה ועל כל אורכה היו כיסאות עם כמה כריות על כל אחד מהם.
לקחתי את כל הכריות שהיו שם ואספתי אותם לערימה אחת. היו שם מספיק ואפילו יותר ממה שאני צריכה.
זרקתי את הכריות על הכביש וכולן נחתו בצורה ישרה. באתי לקפוץ אך לפני שקפצתי שמעתי את הדלת נפתחת בחוזקה. ומאחורייה אלונה עומדת. עמדה.
יריתי לה בחזה פעמיים. מוות בטוח. אולי רומיאו יכעס על זה אבל זה לא אכפת לי.
קפצתי על הכריות ואמנם לא שברתי כלום אבל יש מצב שנקעתי את הרגל.
עדיף מלשבור עצם.
ניסיתי להבין איפה אני. אנשים עברו ברחוב. אולי אני אשאל אותם?
"סליחה? אתה מדבר אנגלית?"
הוא נענע את ראשו "ספרדית" חייכתי באושר. "מעולה" עניתי לו בספרדית.
"אתה יודע איפה אחוזת וינצ'רו?" שאלתי אותו בספרדית
הוא היה בהלם מוחלט "למה את צריכה להגיע לאחוזת וינצ'רו?" הוא שאל עם מבט נדהם
"אני גרה שם"עניתי לו והוא פער את פיו
"אתה יודע איך מגיעים לשם? קצת הלכתי לאיבוד" הוא הנהנן בראשו והסביר לי לאיפה ללכת
הודיתי לו והתחלתי ללכת לכיוון האחוזה.
"הוא אמר שפה לוקחים ימינה, שם ישר, עוד פעם ימינה ואז שמאלה" מלמלתי לעצמי.
"פה שמאלה?" מלמלתי ופניתי שמאלה במקום שהוא אמר לי שצריך לפנות שמאלה.
עיניי כמעט דמעו ממה שראו. האחוזה הגדולה שוב לנגד עיניי.
החיילים שעמדו שם היו בהלם שחזרתי בלי שרומיאו יבוא
"קאפו? אשתך נמצאה" נמצאה? סליחה?! אתם מצאתם אותי או אני מצאתי אתכם?!
הם פתחו לי את השערים הרחבים וכשדלת הבית נפתחה ראיתי את רומיאו.
את בעלי. שלא עשה כלום בשביל לעזור לי.
עקפתי אותו והלכתי לחדרי. לחדרנו יותר נכון.
כשרומיאו נכנס בדלת החדר אני כבר נכנסתי למקלחת וסגרתי את הדלת.
יש לי תחושה שמשהו הולך להתחמם פה הערב...
YOU ARE READING
My sun woman
Romanceהקאפו הקר. אף אחד לא מעז להרים את מבטו לעברו לעולם. מי האמין שאישה יכלה להאיר את עולמו? והכל רק בגלל דבר אחד. חוזה.
