Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
״את מתרגשת להתחתן?״ חואן שאל אותה ואני לא יודע למה אבל התשובה שלה עניינה אותי. חיכיתי לתשובה שלה, היא כאילו חשבה בראש מה לענות. ״לא ממש״ היא אמרה ואני הרגשתי את הדם שלי מבעבע מעצבים.
״לא ממש?״ שאלתי והיא הסתכלה עליי ביחד עם חואן, ניקולס היה עסוק בנהיגה וחוץ מזה אני בטוח שזה עניין לו את הזרת ברגל מה שקורה פה. חואן היה נראה כאילו הוא עומד לפרוץ בצחוק וניקול הסתכלה עליי במבט לא מובן. ״את מתחתנת עם גבר שהרבה בנות נופלות לרגליו, תתרגשי קצת יותר״. אמרתי והיא הסתכלה עליי בהלם אל תוך שנייה המבט של ההלם נעלם לה והיא נכנסה למצב תוקפנות.
״שלא תחשוב לרגע שבחרתי להתחתן עם הגבר הזה שכולן נופלות לרגליו, לא כאילו הייתה לי ברירה״ וואו. היא ממש לא הייתה נראית אחת כזאת שתוקפת. היא הייתה נראית כמו אחת שמהנהנת ושותקת. כנראה שטעיתי.
החנינו את האוטו ליד המטוס ונתתי לניקול לעלות ראשונה. היא התיישבה במטוס והתיישבתי לידה. היא היססה לרגע אבל בסופו של דבר השלימה עם העובדה שהיא הולכת להתחתן אז אין לה ממש ברירה. הכריזו ברמקולים שהמטוס עומד להמריא וראיתי לידי שניקול מפוחדת. אני מזהה שפת גוף של אנשים מאז שאני בן שבע. ואפשר לראות בוודאות שהיא מפוחדת.
״בחיים לא עלית על מטוס?״ היא הנידה בראשה ועכשיו אני מבין למה ניקולס קורא להם שומרי אוצרות. היא בחיים לא יצאה מהבית? וואו משפחה מוזרה. תפסתי לניקול את היד וראיתי שהיא נרגעה תוך כמה שניות. הסתכלתי לצד וראיתי שניקולס עדיין ער ומנסה להעיף את חואן שנרדם עליו ונוחר לו בתוך האוזן. לפעמים אני לא יודע איך אני והטמבל הזה אחים.
הרגשתי משהו כבר על הכתף שלי. הסתכלתי בחזרה לכיוון של ניקול וראיתי שהיא נרדמה על הכתף שלי. היה עוד עשר דקות לנחיתה ורק לפני שעה ניקולס הצליח להעיף את חואן. אה, כן, חואן כשהוא ישן, ישן בצורת כוכב ים. מה זה אומר? שהוא פורש את הידיים ואת הרגליים שלו לצדדים, ומי שיושב לידו, באמת איש מסכן.
אני רואה את העיניים של ניקול נפתחות והיא לא מבינה איך היא הגיעה למצב שהיא על הכתף שלי. היא ממהרת לקום. היא כנראה לא מבינה שאנחנו הולכים להתחתן. היא קמה מהמושב ואני ישר נלחץ. ״לאן זה?״ היא מביטה עליי במבט שמראה שהיא רק התעוררה. ״פיפי מותר?״ אני נאנח. הולכים להיות לי חיים קשים.
יש עוד כמה דקות לנחיתה והיא לא יכולה להיות בשירותים בזמן הזה. היא צריכה להיות חגורה. אני דופק על הדלת של השירותים . ״ניקול?״ ואין תשובה. ״ניקול?״ אני שואל שוב. ״מה???״ פאק, היא עצבנית. ״המטוס נוחת עוד כמה דקות בואי״ היא פתחה את הדלת והיה לה מבט עצבני בעיניים. היא התיישבה ואני אחריה.
המטוס נחת וראיתי שהיא נאנחה והבינה שאין לה ברירה. האיש שאני לא יודע איך קוראים לו, משרת? עוזר? נקרא לו פיליפס לצורך העניין, העמיס את המזוודות לאוטו ביחד עם הפועלים של המטוס והנהג הציע להסיע אותנו בחזרה הביתה אבל ניקולס סירב. ניקולס לא נותן שיגעו לו באוטו. מבחינתו זה הילד שלו. הגענו לאחוזה וראיתי את העיניים של ניקול נפערות. ממש, נפערות, עוד שנייה הן יצאו מהחורים.
