Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
בתחילת הטיסה ניקולאס לא טרח אפילו להתכוףף או להגיד לי להתכוףף בגלל היריות, הוא אפילו לא נבהל, אני לפחות לא ראיתי שהוא נבהל...
לא ברור לי למה ניקולאס התיישב דווקא לידי מכל המקומות שיש במטוס אבל זרמתי איתו.
כשהגיעה ההמראה נזכרתי מהפחד שיש לי מטיסות, ובכל פעם שאי פעם טסתי זה היה עם רומיאו, והוא החזיק לי את היד ואחר כך כל מה שנותר מזכרוני הוא שאני מתעוררת אחרי שינה על החזה שלו.
אבל הפעם רומיאו לא פה.
כשמטוס התחיל לזוז צמרמורות עברו בגופי, ואז התחילו היריות מהחיילים הרוסים.
כל מה שראיתי מול עיניי היה מוות.
חשבתי שאני הולכת למות.
ניקולס שם לב לזה והחזיק את היד שלי בתוך היד הגדולה והחזקה שלו.
יותר נכון מעך...
אבל המעיכה של ניקולס על היד שלי הפיגה את מחשבותיי מהיריות ומההמראה.
"אז... ניקול..."
ניקולס אמר וגרם לי להסיט את מבטי לעברו
״איך את ורומיאו?, מהצד זה נראה שאתם די מסתדרים למרות ששנינו יודעים שלא רצית להתחתן איתו״
הוא פתח את השיחה בנושא שדי מביך אותי, שגרם לי להסיט את מבטי בבושה.
פתחתי את פי לענות לו ואז חשבתי על תשובתי שוב מכיוון שאני יודעת שהוא יספר את זה לרומיאו
״בהתחלה באמת לא רציתי להתחתן איתו, פחדתי. אבל כשהכרתי אותו כבר לא כל כך פחדתי, פשוט הייתי צריכה זמן להתרגל.״
אמרתי לעברו, מחכה שהוא יגיד משהו, השקט הזה כל כך מביך...
״ואיך אתם עכשיו?״
הוא אמר ואני הרגשתי לא כל כך בנוח לענות לו, אבל הרגשתי שאני חייבת לספק לו תשובה.
״את לא חייבת לענות אם את לא מרגישה בנוח, השאלה הייתה מכוונה טובה לא במטרה לגרום לך להיסגר״
