Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
מה אנחנו עושים פה? כשנכנסנו בשערים הגדולים והשחורים של האחוזה המוקפת שומרים באופן קיצוני, ראיתי שתי דלתות גדולות לבנות, עם ידיות מזהב.
לא הצלחתי להתאפק וגיכחתי למראה העושר המוגזם מידי, וניקולס שכנראה ראה את הגיחוך שלי, שלח אליי גבה מורמת.
אני נשבעת בכל היקר לי שאימצתי את כל כוחותיי כדי לא לצחוק בפנים של ניקולס, על ניקולס.
ובפנים של כל הבערך 200 שומרים שהיו מפוזרים בתוך הבית, ביחד עם כל המצלמות, שאני מניחה שיש עליהן גם האזנה ושטויות אחרות שרומיאו בטוח התעקש לשים עליהם.
השומרים בחנו את פניי בצורה קצת מטרידה, כנראה בגלל הפרצוף המשועשע שלי אחרי שראיתי את ניקולס מזיז שריר בגופו ולא נדרש קודם להמיס אותו עם להביור.
ניקולס רכן קרוב אליי ולחש באוזני "הם מסתכלים עלייך כולם, כדאי שתשדרי דוגמה ראויה." הפעם זה היה תורי להרים אליו גבה.
"תמסור את זה לרומיאו, אני בטוחה שהוא משתדל לשדר לשומרים שלו דוגמה ראויה בכל יום ויום."
בחנתי שוב את השומרים, ומכייון שאני מכירה את אלה שיש בבית שלהם במילאנו, לא זיהיתי את הפרצופים שלהם, מה שגרם לי להתהות,
האם בכל עיר שיש לרומיאו בתים או תחזוקה יש לו שומרים אחרים???
וזה חיזק את השאלה שלי,
"האם לרומיאו כל כך משעמם שבכל עיר הוא מעסיק שומרים אחרים, וכולם נראים אותו הדבר עם פרצופי אבל אבל עם תווי פנים שונים?"
וכנראה שאמרתי את זה בקול, ואיך זה לא מתאים לבחורה כמוני, כי ניקולאס וכל הכמות הבלתי נספרת הזאת של השומרים סובבו את סובבו את עיניהם אליי.
"מסתכלים על משהו?!" ניקולאס נהם. וכולם מיהרו להחזיר את עיניהם חזרה למקום שהן שייכות.
לשום מקום, מסתכלות על שום דבר, ועל שום כלום מעניין.
שזאת בערך ההגדרה שלי לעבודה שלהם.
והדבר הכי מצחיק, שהם עושים כל מה שאומרים להם,
כמו כלבים טובים.
ניקולאס תפס בידי ומשך אותה, זאת אומרת, אותי, לכיוון הספה והעביר לי את השלט של הטלוויזיה.
"בבקשה ממך, תראי משהו בטלווזיה, כל דבר, רק אל תדברי.
אמר, ופשוט נעלם לאיפשהו בתוך המבוך הגדול הזה.
כשהוא נעלם מעיניי התחלתי להסתובב בבית, בקומה הראשונה.
נכנסתי למטבח, ומדחף מסויים כלשהו, חיטטתי בארונות.
טוב, יש מצב שאולי הייתי קצת רעבה אחרי הטיסה הארוכה הזאת עם החגורה הארורה הזאת.
פתחתי את המקרר שהיה שם, שהיה יחסית גדול, וכל מה שראיתי בתוכו היו 3 משולשי פיצה, כל אחד בקרטון שונה בצבע שונה.
נאנחתי וגלגלתי עיניים.
למה ציפית ניקול??? אני שואלת את עצמי.
דבר ראשון, אנחנו בנאפולי, פה הפיצה הומצאה ובלה בלה כל השטויות האלה
דבר שני, לא באמת חשבתי שהם יעמדו להכין אוכל בעצמם, כי אני מניחה שבגלל שהם באים לפה רק פעם בכמה זמן, הם לא מעסיקים מישהי שמכינה אוכל ופשוט מזמינים פיצות בלי הפסקה.
סגרתי את המקרר וראיתי את הבן אדם שכשראיתי אותו הלב שלי נעשה מחומם.
לצערי, זה לא היה רומיאו, אבל זה היה הבן אדם האהוב עליי אחריו.
זה כמובן לא היה ניקולאס, כי כל פעם שמדברים עם הגוש אבן הזה צריך לבעוט בו כדי שיזיז שריר כלשהו בפנים שלו.
זה היה חואן. הנורמלי היחידי מבינהם, וגם המטומטם היחידי מבינהם.
קפצתי עליו בחיבוק, והוא התחיל לצחוק. אופייני לו.
"מישהי פה רעבה הא?" ירדתי ממנו והוא הסתכל עליי משועשע.
"לגמרי, אני מורעבת וכל מה שיש במקרר שלכם הוא רק פיצה, שנראה לי כבר העלתה עובש."
אמרתי ושמתי את ידי על האף שלי, סימן לסירחון שבא מהמקרר.
הוא הרים גבה ופתח את אחד מקרטוני הפיצה, וחשף לעיניי ולעיניו גוש גדול ואפור של עובש.
לפתע נשמע קול של קיא, ורק אחרי שחואן הסתובב אלי, עם פרצוף של "מה לעזאזל", הבנתי שזה בא ממני.
רצתי רחוק מהמטבח. האוכל יכול לחכות עוד קצת. __________________________________ 💗💗💗
