Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
הם פה. הם נחתו. אני הולכת למות. רומיאו, רומיאו וינצ׳רו, זה השם של הבן שאני הולכת להתחתן איתו. השמועות עליו נוראיות, יש שמועות שהוא רוצח בלי רחמים ושיש לו אחים נוראיים.
אני לא יודעת מה אני הולכת לעשות. מחר אני חוזרת איתם לאיטליה ואחרי החתונה אני אצטרך לישון איתו באותו חדר, באותה מיטה. רק מלחשוב על זה הצמרמורת עוברת בגופי.
נכנסתי להתקלח, שמתי שמלה אדומה שיושבת מושלם על הגוף שלי, עגילים מזהב לבן ושרשרת פנינים. שירה, החברה הכי טובה שלי נכנסת לחדר שלי ״את מוכנה?״ ״לא" ״ניקול אני נשבעת לך שאם הוא יעשה לך משהו לא במקום אני ארצח אותו ואת יודעת שגם אח שלך לא יהסס לעשות את זה״
חייכתי אליה, היא תמיד הייתה שם בשבילי כשהייתי צריכה אותה, וכך גם אני, נשבענו לשמור אחת על השנייה באש ובמים. שירה גם אחותו של הקונסיליירי של ספרד, החבר הכי טוב של אח שלי, הקאפו. מאז שאנחנו קטנות גרנו ביחד. לשירה אין אמא ואבא, שניהם נרצחו. אמא שלי מתה בפיגוע, ואבא שלי שלא נשאר אותו הבן אדם, לא יכל להישאר בתפקיד הקאפו, והוא העביר אותו לאח שלי שמאז שהוא בן 19 הוא קאפו.
אני עוברת ליד המשרד של אח שלי ואני שומעת אחד מהשומרים אומר לו שמשפחת וינצרו פה. צמרמורות עוברות בגופי. ״שירהההה״ אני צועקת ונכנסת לחדר שלה במהירות שיא. היא מבינה מה קורה, ומנחמת אותי. ״את יכולה לפתוח את הדלת?״ אני שואלת אותה, הדבר האחרון שרציתי עכשיו זה להיות איתו לבד. ״לא את תתמודדי עם הפחדים שלך״ אמרה ודחפה אותי למטה.
בלית ברירה פתחתי את הדלת וראיתי את הבן הכי חתיך שראיתי מימיי. הוא היה חטוב, הפנים שלו היו נראות כאילו מישהו ישב לצייר אותם. הוא הסתכל ישר לתוך עיניי ואני לא יכולתי להתמודד עם המבט שלו. ״אני אלך לקרוא לכולם״.
״נו? איך הוא?״ היא שאלה בהסתקרנות מוגזמות. ״סביר״ אמרתי והיא הרימה לי גבה. ״בסדר אולי סביר פלוס״. אמרתי אבל שירה ידעה שאני עובדת עליה.
״אולי לא יהיה לך כזה רע אחריי הכל״. היא אמרה וקרצה לי ואני הרגשתי קיא מתערבב לי בבטן. אני ושירה ירדנו למטה ולא היה מאוד קשה לפספס את המבטים של כל הגברים סביב השולחן עלינו.
חואן הסתכל עליה במבט כאילו הוא מאוהב בה והיא הסתכלה עליו כאילו נפל מהירח, שירה לא הייתה בדיוק הבחורה שאוהבת גברים. התיישבנו לאכול ואבא שלי התחיל לדבר. ״מסיבת האירוסים תתקיים עוד שלושה שבועות״ ואני הרגשתי את האוכל עולה לי בגרון.
רומיאו כל הארוחה לא עזב אותי במבטו. הסתכל עליי במבט של טורף. אני יכולה לנחש לבד מי הטרף שהוא מנסה להשיג. ניסיתי להגניב את הטלפון שלי, הכל חוץ מלהסתכל לו בעיניים, אבל הוא הבהיר לי במבטו שזה לא הולך לקרות.
הדלת נפתחה ורומיאו עמד שם, בוחן את הגוף שלי בלי היסוס. ״כן?״ אמרתי, לא הבנתי מה הוא עושה פה פתאום. ״ניקול, את יודעת מה הולך לקרות אחרי החתונה נכון?״ הנהנתי לעברו בפחד. ״התכניות השתנו״. הוא אמר בטון מרעיד. ״האחוזה בשיפוץ ומהרגע שנחזור לאיטליה נצטרך לחלוק חדר.״ ״אחרי שהשיפוץ יסתיים אוכל לעבור לחדר משלי?״ שאלתי אותו והוא חייך חיוך מפחיד, חיוך של טורף. ״לא ניקול. מהרגע שהטבעת שלי תהיה מונחת על האצבע שלך את תהיי שלי. כל כולך יהיה שלי. האוויר שלך, העיניים שלך, השפתיים האדומות שלך. כל פאקינג חלק שבך״. הוא אמר, מדגיש כל מילה. אלוהים אתה לא אוהב אותי אה?
