Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
"רומ..י.א...ו.."
לשמע המלמולים שלי מתוך שינה פתחתי את עיניי, רואה למולי חדר צבוע כולו בשחור.
אני מונחת על מיטה לבנה וגדולה, מכוסה בשמיכת פוך שיכולה להכניס עוד עשרה כמוני לפחות. אני מרימה את ראשי, מזדקפת מעט, מנסה להבין איפה לעזאזל אני נמצאת?!
כשאני מתחילה להריץ במוחי רעיונות למיקומי ולא מגיעה לשום תוצאה, אני מתחילה להילחץ.
זינקתי מהמיטה במהירות האפשרית, בוחנת את החדר שאני נמצאת בתוכו.
אני רואה למולי כורסא קטנה, ירוקה שמונחת מול מיטתי, שתי דלתות, האחת לבנה והשנייה שחורה.
אני ניגשת לחלון החדר, ומביטה בנוף שבחוץ.
אני רואה עננים שחורים למולי ושמיים אפורים.
אנחנו עדיין על המטוס.
התכוונתי להתיישב על הכורסא הירוקה שמול המיטה הגדולה בחדר, אך כשנשמע קול של פתיחת דלת שמתי לב שאני מחוסרת בגדים, אני בהלבשה תחתונה בלבד.
אני ממהרת להיכנס אל מתחת למיטה כשאני רואה אישה לבושה במדים כחולים עם כובע דיילת על ראשה.
נאנחתי בהקלה, אך כשראיתי מישהו מפנה את הדיילת שם הלב שלי פעם שוב.
לא הצלחתי להבין מי זה לשנייה, חשבתי שאולי יש סיכוי קטן שזה בעלי, אך נאנחתי ללא קול שראיתי את ניקולס.
ואין לי בעיה איתו, אני פשוט מעדיפה את הגרסה היותר שווה שלו.
את האח שלו.
אתבעלי
"התעוררת?" הוא שאל בשקט, בטון שלא אופייני לו כלל ואני הנהנתי לעברו.
לפעמים קשה להבין את ניקולס, אני לא מכירה אותו יותר מידי או מספיק בשביל לדעת מה הפך אותו לקר כקרח, אבל אני יודעת שגם לניקולס איפשהו חבויה נקודת תורפה.
רק צריך ללחוץ עליה קצת והיא משתחררת.
"אנחנו נוחתים בקרוב, את צריכה לשים חגורת בטיחות עכשיו."
הנהנתי לעברו, חיכיתי שיצא שאוכל לשים חגורת בטיחות מכייון שאני עם הלבשה תחתונה בלבד על גופי, ולא הייתי מעוניינת לערוך לניקולס הלוויה לאחר שרומיאו ישמע שזוג עיניים שלא שלו ראו את
