Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
השעה 9:36 בבוקר. אני מתה משעמום. אני חייבת לצאת קצת מהבית הזה. ללכת בלי להגיד לרומיאו לא ממש יעזור לי כי בכניסה לאחוזה יש שומרים ואני לא בטוחה שאני אצליח להם מאוד בקלות. איפה רומיאו בכלל?ירדתי למטה וראיתי את רומיאו יושב על הספה, עם עיניים בתוך הטלפון שלו. כרגיל.
"רומיאו" הוא הרים את העיניים שלו מהטלפון ובחן את גופי בעיניים רעבות. אופס. הפיגמה השקופה הזאת לא מסתירה כלום ואני בלי חזייה. "אתה בוהה" אחרי כמה שניות של בהייה בי הוא הרים את העיניים מהטלפון שלו. "כן רצית משהו?" הנהנתי. "אני רוצה לטוס לספרד לביקור". בתכלס מותר לי. בחוזה שנחתם בנישואי השידוך שלנו כתוב שאני יכולה לבקר את המשפחה שלי בספרד מתי שאני רוצה.
הוא נענע בראשו. "זה לא רעיון טוב לטוס בתקופה כזאת. הרוסים בכל מקום והמקום הכי בטוח כרגע זה פה". "פליזזזזזזזז" הוא הסתכל עליי לכמה שניות ונאנח. "בסדר אבל רק לשבוע. לא יותר". הנהנתי ורצתי או יותר נכון טסתי לסדר מזוודות. התחלתי עם שלי. שמתי לי שמלות קיץ כי חם שם עכשיו, תחתונים לקצת יותר משבוע למרות ששירה יכולה להביא לי אם אני צריכה, אבל מה רע שיהיה לי? פדים וטמפונים כי יש לי תחושה שאני הולכת לקבל מחזור בקרוב, נעלי ספורט, נעלי עקב, 3 זוגות של בגדי ים, חזיות ועוד כמה דברים קטנים
"רומיאווו" הוא בא לחדר וראה אותי על הרצפה והרים גבה. "מה לשים לך במזוודה?" הוא לא ענה לשאלתי ובמקום זאת הסתכל על המזוודה שלי כאילו הכנסתי לשם גופות. טוב, לפי מה שאני יודעת עליו אם היה בתוך המזוודה גופות הוא לא היה מסתכל עליה ככה. הוא רגיל לראות גופות. "אנחנו נוסעים לשבוע לא לשנה" הנהנתי הנהנון שאומר- אתה רוצה לספר לי עוד משהו שאני כבר יודעת?. "ארזתי רק לשבוע יש פה כל מה שאני צריכה. הוא נאנח והלך לחדר הארונות. הוא הביא משם בגדים וסידר אותם בתוך המזוודה ואני נשבעת שהשרירים שלו יצאו בצורה כל כך מושכת שהוא עשה את זה. "אוהבת את מה שאת רואה?"
אלוהים, חם לי
הלחיים שלי נהיו אדומות והוא הבחין בכך וגיחך. הוא לקח את השליטה ומשום מקום תפס בלחי שלי ונישק אותי נשיקה רעבה. שמתי את ידי על העורף שלו ונתתי לו לעשות כרצונו. אחרי כמה שניות התנתקנו מהנשיקה והסתכלנו אחד לשנייה בעיניים. "סול" הסתכלתי עליו באי הבנה. "סול?" הוא הנהן. "סול זה שמש באיטלקית" גיחכתי. סגרנו את המזוודת. "לא צריך לקרוא לחואן וניקולס?" הוא הנהן "פאק נכון שכחתי מהם" גיכחתי שוב. למה אני מגחכת כל כך הרבה בגלל הבחור הזה? "אני אקרא לחואן. הוא הנהן הנהון קצר. דפקתי בדלת של חואן. "חואן..." הוא לא ענה לי. הצמדתי את האוזן לדלת ושמעתי גניחות. ברחתי משם במהירות האור.
כשחזרתי לחדר שלי ושל רומיאו ניקולס ורומיאו עמדו שם כבר עם מזוודות מוכנות "נו, איפה הוא?" התחלתי לגמגם בניסיון להביר מה ששמעתי. "הוא... עסוק" הם הביטו עליי במבטים חסרי הבנה. "מה זאת אומרת עסוק?" איך אני אומרת את זה? "הוא עם בחורה והיו גניחות בחדר". שניהם צחקו ורק אני הייתי מובכת כל כך. ניקולס הלך לחדר שלו. מסכן. כשהוא חזר לחדר שלנו הוא החזיק בחואן. באוזן. רומיאו כיסה לי את העיניים. "היית חייב להוציא אותו לפני שהוא שם תחתונים? אין לך לב?" הוא אמר וניקולס גיחך. לא ראיתי מה הלך שם.
כשרומיאו הוריד לי את היד שלו מהעיניים חואן כבר היה עם תחתונים. זה כבר טוב. "תארוז מזוודה טסים לספרד" רומיאו אמר ואני חייכתי את החיוך הכי גדול שלי. את החיוך האמיתי שלי. אחרי חצי שעה לחואן הייתה מזוודה ארוזה ואני מודה שלי לוקח פחות זמן להכין אותה. הבנים העמיסו את המזוודות בבגאז' והתחלנו לנסוע לשדה תעופה.
כשהגענו וראינו את המטוס רומיאו הושיט את היד שלו אליי ואני החזרתי לו את שלי. אנחנו התיישבנו במטוס בזמן שמעלים את המזוודות. הודיעו ברמקולים שהטיסה עומדת להתחיל ופה נלחצתי. אני מפחדת מטיסות. מאוד. רומיאו כנראה שם לב לזה והחזיק את היד שלי. המטוס עלה לאוויר והסימן של החגורות נכבה. רומיאו סימן לי שאפשר להיכנס לחדר שינה מאחורה. מי הגאון שבנה את זה?
נכנסנו לחדר שינה והמיטה הזאת הייתה כל כך נוחה שאני שואלת את עצמי למה בחדר שינה שלנו בבית אין כזה. רומיאו נכנס גם ושמתי את הראש שלי על החזה שלו. "לילה טוב סול" לא הספקתי אפילו להגיד מילה נוספת ונרדמתי.
קמתי בבוקר וראיתי את רומיאו לצידי. מראה שלא הייתי רגילה לראות בדרך כלל. הוא ישן. אפשר להגיד שאת השינה שלו אפשר לשמוע עד איטליה.
הטלפון של רומיאו מצלצל ולפני שאני מספיקה לראות מה כתוב עליו הוא קם מהשינה כאילו מעולם לא ישן. לא הספקתי לראות את השם שמוצג על המסך והוא כבר הרים אותו.
הוא סיים לדבר בטלפון עם פרצוף מודאג על פניו. ״ניקול״ העברתי את מבטי אליו. ״חוזרים לאיטליה. אי אפשר להישאר פה״ מיד כל המצב רוח נעלם לי. עד שאנחנו באים אנחנו צריכים ללכת. אבל לא התווכחתי. אני יודעת שהוא לא יגיד לי סתם.
