היא עוד שמעה את המוסיקה הרועשת מתנגנת, שעה שדופק ליבה הלך וגבר, אך ידעה שאסור לה לעצור.
רגליה כבר כאבו. גופה עייף. היא היתה בטוחה שתתמוטט תוך כמה דקות.
אבל... אסור לעצור, רק לא לעצור.
"אולי כדאי שנתפצל" צעקה יולי, חברתה של מאי, תוך שהיא מתנשפת מהריצה המייזעת.
"לא!לא! אני מפחדת עליכם!" התנשפה מאי, "אם יקרה משהו, עדיף שנהיה ביחד"
יולי שללה בראשה.
"אנחנו מוכרחות להתפצל. זה מסוכן מדי..."
"לא! יולי! יולי תישארי איתנו!" צעקה נעה בבהלה, אך יולי לא הקשיבה לה. והחלה להתרחק מהן בריצה, תוך שהיא צועקת אליהם, "תישמרו על עצמיכם! וניפגש כשהכל ייגמר"
"לא! יולי! תחזרי לפה!"
"מאי, אני הולכת ליולי," צעקה נעה בבהלה, לא מפסיקה להתנשף מהריצה אל הלא נודע.
"לא! זה מסוכן מדי! תישארי איתי" אמרה מאי במהירות, לפני שגם נעה תתחיל לרוץ לכיוון אחר.
מטח של ייריות חלף מעליהם וגרם להם להגביר את קצב הריצה.
מהירות הדופק הלכה והתעצמה, גרונה היה צמא למים, ופניה, פניה היו כל כך מבוהלות ומודאגת.
- רק שנצא מפה בחיים - זה מה שעבר לה בראש.
"כדאי שנרוץ ליציאה הצפונית," צעקה נעה, "היא הכי קרובה לכאן."
ייריות חזקות הדהדהו באוויר, כל החוגגים המבוהלים רצו לכל עבר, הסתתרו מאחורי סלעים ועצים, ניסו לנוס על נפשם.
היריות נשמעו הפעם קרובות מתמיד. מאי משכה את נעה אל מאחורי אחד השיחים, היא ידעה שהאויבים מחכים להם איפשהו שם...
"תשמרי על השקט", לחשה אליה, וניסתה לנשום עמוק ולהירגע.
מטח של ייריות שרק מעליהם, מאי לחצה בבהלה את ידה של נעה. "יהיה בסדר," היא ניסתה להרגיע את עצמה.
היא הביטה סביבה, כל כך הרבה אנשים הסתתרו בין השיחים, שכבר לא היה ניתן לדעת מי מהם הוא האויב.
"נעה?" לחשה מאי, "בספירה שלי רצים עם היציאה, בסדר?"
"לא עדיף שנשאר כאן?" קמט הדאגה שעל פניה גדל.
"לא, זה לא מחבוא מספיק טוב - תוך שנייה יגלו אותנו - " היא לא הספיקה לסיים את המשפט והאויב נעמד מאחוריהם, מכוון אליהם את נשקו.
נעה צרחה בבהלה, ומאי צעקה "רוצי!!!" נתנה לה את ידה, והן החלו לרוץ ביחד.
האויב כיוון את נשקו וירה לכיוונן, מאי צרחה, וסימנה לנעה לכופף את ראשה.
כדורי אש חלפו סנטימטרים ספורים מהן. אחד מהם אפילו פגע במעילה של נעה, והשאיר חור של פיח שחור.
מתנשפת, הן המשיכו לרוץ, לנוס על נפשם, הצרחות מסביבן התגברו. מאי הידקה את אחיזתה בידה של נעה.
הן לא הרימו בחזרה את ראשיהן עד שהייריות התחלנו מעט, עד שהרגישו קצת יותר בטוחות.
"היציאה בכיוון הזה," צעקה נעה, כולה מתנשפת. הן כבר ראו את השער הענק מולן.
"אנחנו כבר ממש קרובות," ניסתה מאי לעודד את חברתה, אך לא פחות גם את עצמה.
רגליה צרחו בכאב, היא הרגישה איך כל שנייה היא כמעט מועדת. מאי ניסתה לייצב את דופן ליבה, שהיה כל כך גבוה מהריצה המייזעת, ומהלחץ שתקף אותה מכל הכיוונים.
הן יצאו מהשער במהירות, וחיפשו מיד מישהו שאולי יוכל לסייע להן לצאת משם.
הן ניגשו לסדרן גבוה ורזה, שלבש ווסט צהוב זוהר, ועל פניו הרציניות היה אפשר לראות את קמטי הדאגה.
"תקשיבו," אמר להן, "יש כאן רכב שעוד שנייה יוצא, תעלו עליכם כמה שיותר מהר." הסדרן הצביע על רכב שחור גדול שיצא מהחנייה בזריזות.
הן הודו לו מאוד, ורצו אל הרכב השחור.
מתנשפת, הן נכנסו לרכב ונסעו משם במהירות.
"תעצור! תעצור," צעק סדרן אחר, שעמד בדרכם, "אל תסעו משם."
הרכב פרסס.
"למה? מה קרה?" צעק הנהג. רק אז הבחינה מאי שהוא לבוש בחליפה שחורה יפיפה, ועיניו מוצפות דמעות.
"יש שם בלאגן, בשדרות והסביבה..."
"מה בשדרות?" שאלה מאי בבהלה, "מה יש בשדרות?"
הסדרן שתק בעצב, כאילו מפחד להגיד לה מה באמת קורה שם.
מאי הביטה בו בפנים רציניות ומודאגות, "תגיד לי עכשיו," דרשה, "מה קרה בשדרות?"
"גם לשם חדרו מחבלים," אמר הנהג, שהיה לחוץ לברוח משם, וניסה לזרז את השיחה.
הבהלה על פניה של מאי גדלה פי עשרה, שעה שהנהג התחיל לנסוע מהכיוון השני.
נעה מיד הושיטה לה את ידה, וניסתה להרגיע אותה,
"אל תדאגי, המשפחה שלך תהיה בסדר."
YOU ARE READING
דמעות של מלחמה - (חרבות ברזל)
Adventureאנשים דואגים ומבוהלים החלו לברוח, צורחים וצועקים בפחד, ייריות שהתחילו להתעצם ולהתחזק. היו גם כמה משוגעים שצעקו; "מחבלים! מחבלים!" ואף אחד לא היה מסוגל להאמין להם! אף אחד לא היה מסוגל להאמין שהמסיבה הזאת תיגמר בכזה אסון... 7.10 התאריך ששינה הכל. התאר...
