דמעות של מלחמה - (חרבות ברזל)

פרק 27 - מכשיר נשימה

מאי ניתקה את השיחה וחייגה מיד ליולי, לשאול לשלומה, ולדעת מה קרה איתה מאז שהתפצלו.

יולי היתה על ממתינה. לפחות זה אומר שהיא כבר עם הטלפון.

היא כיבתה את הטלפון המנופץ והתקדמה במסדרון בית החולים.

דור עבר לחדר החלמה, מצבו השתפר בהרבה! הוא עדיין היה מורדם ומונשם, אבל עכשיו, אם מצבו עדיין יציב, הם אמורים להעיר אותו.

מאי נעצרה מול דלת לבנה ונמוכה, עליה היה תלוי השלט: חדר מס 13 - החלמה. היא נשמה עמוק לפני שפתחה אותה, מקווה לראות את דור בטוב.

החדר היה כולו לבן וחסר צבע, מספר ארונות לבנים ניצבו בפינות, בתוכם היו מזרקים וכמה סוגי תרופות ותחבושות.

באמצע החדר היתה מיטה גדולה, דור שכב עליה, עניו היו עצומות, ידיו שמוטות לצד גופו. רגלו הימנית היתה חבושה בגבס עבה שעליו היו כתובים כל מיני משפטים כמו:

4:02 זריקה בווריד 935

951102 דם Iª

סוג 39733 Iª - AA שעה 9:00 2/2

דם 599Iª  A + bb

מאי נכנסה פנימה, הביטה בפניו העייפות של דור, והתיישבה לצידו, בכיסא לבן ונמוך. היא שמה את ידה על ידו השרועה.

עינייו היו עצומות, פניו מבועתות מעט, וכמה שריטות הופיעו מעל עינייו. חזהו עלה ונמך, הוא היה מחובר למכשיר נשימה שהחייאה אותו.

הוריו של דור נכנסו לחדר, מאי מיד הורידה את ידה מידו של דור והביטה בהם בשתיקה מביכה.

"את בסדר?"

"כן." היא אמרה מיד, מקווה שהם לא ראו את מה שהיה דקה קודם לכן.

רופא אחד נכנס לחדר דרך דלת שהובילה לחדר נוסף, מלא בתרופות וחומרים רפואיים מוזרים.

"טוב," הוא אמר, "אני שמח לבשר לכן שכרגע נראה שהמצב יציב. אנחנו נעיר אותו עכשיו וניהיה מוכנים להזריק לו חומר אם משהו ישתבש."

מאי חייכה בקושי.

עוד 3 רופאים ייצאו מהדלת הפנימית, בידיהם מזרק וכמה סוגי חומרים שנשאו את השמות: 355c1,IªIª, הרדמה 911

הם נעמדו מסביב למיטתו, אחד מהם ניגש למכשיר ההנשמה לחץ על כמה כפתורים, ואז הביט בשאר הרופאים שממולו, כשעינייהם התלכדו, הוא ניתק את דור מהמכשיר.

המתח שהשתרר בחלל היה כה עצום, שהיא הרגישה שנשימתה שלה עצמה נעתקה.

נשימתו של דור נדמה.

שנייה אחת... שתי שניות... שלוש...

חזהו של דור התחיל לעלות מעלה מטה באיטיות, עד שלבסוף נשימתו נראתה יציבה.

הוא נושם בכוחות עצמו! תודה! תודה!

”אפשר להעיר אותו” אישר הרופא שעמד עדיין לצד מכשיר הנשימה.

רופא אחר, זה שיצא לבשר להם שהניתוח עבר בהצלחה, התקרב לדור, והזריק לו חומר כחול ונוזלי.

היתה דממה, גם הפעם כל כך מתוחה.

"דור?"

דור הזיז את ידו הימנית מעט, לאחר מכן פקח את עיניו באיטיות, צבעם התכול והצלול השתקף אליה.

"דור?" מאי לחשה שוב.

הוא הביט מסביבו, מנסה להבין איך הגיע למצב הזה. כמו מנסה להיזכר...

"אבא... אימא..." הוא המשיך להביט מסביבו וכשמבטו פגש בשל מאי, נראה היה שהוא מתחיל להבין את שאירע, "מאי..."

"איך אתה מרגיש?" היא הביטה בו בדאגה.

"את בסדר?" הוא החזיר מיד את השאלה אליה, קולו היה חלוש ורועד מאי פעם, "את לא נפצעת...?!"

"כן, אני בסדר," היא הבטיחה לו, "איך אתה?"

"נראה לי שגם... בסדר..."

ההורים של דור התקרבו אליו, בזמן ששלושת הרופאים שעמדו לצד מיטתו נכנסו לחדר הפנימי. רק הרופא שניתק את מכשיר הנשימה נשאר לעמוד בחדר, כדי לבדוק ששום דבר לא משתבש.

אימו רכנה מעליו והעניקה לו חצי חיבוק, משתדלת שלא לגעת במקומות כואבים. אביו, לעומתה, רק נשק לו בזהירות על הלחי, ושאל גם הוא לשלומו.

"אני יכול רגע?" שאל הרופא ונעמד גם לצד מיטתו של דור, "איך הרגל שלך?"

"כואבת קצת. אבל לא נורא..."

"איפה בעיקר כואב לך?"

"לא יודע," הוא נאנח.

הרופא לחץ בעקבו הימנית של דור ושאל בהתעניינות, "יותר כואב לך כשאני לוחץ או שלא?"

"אהממ... לא. אותו דבר."

"ועכשיו?" הרופא לחץ בחוזקה מתחת לברך.

דור מיד צרח בכאב.

"טוב," אמר הרופא, והרפה מיד את ידו, "תודה. ההשערה שלי היתה נכונה כנראה..."

הוא התקדם לכיוון דלת היציאה, אך אז הסתובב לרגע ומלמל, "עוד שעה וחצי נכניס אותו לטיפול נוסף. בינתיים, אתם יכולים לדבר."

הרופא הביט בהם בעינו החומות, גדולות, ואז יצא מהחדר בצעדים גדולים ויהירים.

"מאי," אמר דור בדאגה, "טיפלתם ביוסף? הפצוע שהיה לידי?"

"כן," השיבה, "אל תדאג לו..."

"דורצו'ק, אנחנו רוצים שתספר לנו מה אתה זוכר ממה שקרה," אמרה אימו, וסידרה את טלטליה השחורים.

"אני..." מלמל, "אולי יותר מאוחר..."

"ברור! ברור! מתי שאתה יכול," היא נישקה את לחייו בעדינות.

"אתם רוצים לדבר איתו, אהממ... לבד...?" שאלה מאי, ומבלי לחכות לתשובה יצאה מהחדר, על מנת לשוות להם פרטיות.

בינתיים, היא התיישבה על ספסל ההמתנה, שניצב כמה ממטרים מחוץ לחדר.