דממה כבדה השתררה בבית החרב. אף אחד לא ידע מה לומר.
אף אחד לא האמין בכלל שזה נכון...
נדמה היה כאילו הזמן עצר מלכת. אך הלב האיץ בחוזקה, מרוב עוצמת ההלם והבהלה.
לאחר כמעט 3 דקות שנדמו כמו נצח, נני התקדמה מעט לעבר אביה ומלמלה, "אבל הוא יהיה בסדר, נכון?"
"נכון..." מלמלה אימה, לא נשמעת כל כך משוכנעת בעצמה. היא גם פסעה לכיוונו של בעלה, ולחצה את ידו כל כך חזק, מרוב לחץ.
הוא יהיה בסדר!
הוא יחזור הביתה לשלום!
כי אחרת... זה פשוט לא הגיוני שיהיה אחרת...
"טוב, אנחנו צריכים לצאת מפה," אמר האב לאחר זמן מה של שתיקה, והרפה קצת מידה של אישתו, "תארזו את הדברים שלכן, ונקווה שיוציאו אותנו מפה מהר."
"אימא?" אמרה נני בעדינות, "תעזרי לי להכין תיק?"
היא לקחה כמה סטים של בגדים שנשארו נקיים בין כל הפחם, והכניסה אותם לשקית רמי לוי שבמקרה לא נשרפה. היא דחסה לשם גם את הבובה האהובה עליה, את המסרק הקטן והוורוד, ואת ספר הקומיקס שדבי אוהב לקרוא (כדי שכשהוא יחזור, יהיה לו את הספר שלו).
היא רצתה לקחת איתה גם את שלושת הבובות הנוספות שלה, את ערכת הציור, ואת הבימבה הסגולה. אבל... היא ידעה שאין לה מקום לשים את כל זה, ולא רצתה להטריח את הוריה, בדברים שכעת, היו כל כך לא חשובים.
נני סגרה את השקית ויצאה לפתח הבית, שם אביה ישב על המעקה, טרוד במחשבותיו.
היא הביטה מסביבה, הרחוב היה שרוף והרוס כל כך. הבית של משפחת ליאור, שגרו ממש בסמוך אליהם, היה חרב לחלוטין. לא נשאר ממנו דבר מלבד 3 קירות חרוכים מוטלים על הרצפה.
נשמעו צעדים מהירים כל כך קרובים. נני פסעה כמה צעדים לאחור בבהלה. היא הסתכלה מולה, בכדי לראות מניין מגיע הקול.
מישהו גבוה יחסית, לבוש מדי צבא, רץ מולם, הוא התנשף בכבדות, וניסתה לנקות מעליו את הזיעה.
"דור?" שאלה נני, שכל כך קיוותה לראות מישהו מוכר.
הבחור הסתובב, כאילו מנסה להבין מאיפה הגיע הקול, ואז נפגש במבטה של נני, בעיניה התכולות המודאגות, ובשפתיה הקמוצות. הוא מיד ראה גם את אביה, שהיה טרוד במחשבותיו.
פניו של הבחור התמלאו כל כך הרבה אושר ודאגה בו זמנית.
"אני כל כך שמח לראות אותכם," הוא אמר, ונעמד מולם, "אני ממש קצר בזמן, אז..."
"דור!" האב נעמד, ועצר את קו מחשבותיו, "דיברת עם מאי?"
"אני... כן -"
"בבקשה תגיד לה שאין לה מה לדאוג לנו. אנחנו פשוט מנותקים מקשר, אבל הכל בסדר. גם דבי..." הוא מלמל.
"דבי?" שאל דור, "מה קרה לדבי?"
"הוא נחטף," ענתה נני מיד, מבלי לחשוב פעמיים.
"הוא - מה? -"
אך דור שמע היטב. הוא... פשוט לא הצליח לעקל זאת.
"תקשיבו," הוא אמר, "אני ממש ממהר. אבל בבקשה עד שאתם - "
"אל תגיד את זה למאי," ביקש האב, ופסע לכיוונו של דור, על פניו מבט כל כך רציני. "זה סתם יקשה עליה."
"אני... בסדר - " הוא מלמל, "אבל תנסו ליצור איתה קשר כמה שיותר מהר."
"אני מבטיח שננסה -"
"ועד שיוציאו אתכם מפה, תיכנסו לממד ותינעלו אותו, בסדר?! עדיין ממש מסוכן בחוץ!" ביקש דור.
"בסדר," אמרה נני ונכנסה לתוך הבית ההרוס, "ביי דור," היא הסתובבה אליו ונופפה לו לשלום במתיקות.
"תודה, דור," אמר האב ותפח על שכמו של הבחור, "ותשמור על עצמיך."
"מבטיח," ענה דור.
הוא הביט בביתם החרב של משפחת אודל. בפעם הקודמת שהיה שם, הבית היה נראה כל כך אחר. הרבה יותר חי וצבעוני.
ולנגד עינו ניצב כעת בית שבור והרוס.
"להתראות," הוא אמר, כי היה חייב לרוץ ולהצטרף לפלוגה שלו.
דור הביט בפעם האחרונה בבית ההרוס, עיניו כמעט דומעות. ואז התקדם במהירות ברחוב השרוף, בראשו עוד מתרוצצות מחשבות.
איך מאי תגיד כשתראה את ביתה כל כך חרב? ועוד יותר, כשתשמע שאחיה נחטף?
היה לו כל כך קשה עם זה שהוא יודע על כך מלפניה, אבל הבטיח שלא לספר לה דבר.
YOU ARE READING
דמעות של מלחמה - (חרבות ברזל)
Przygodoweאנשים דואגים ומבוהלים החלו לברוח, צורחים וצועקים בפחד, ייריות שהתחילו להתעצם ולהתחזק. היו גם כמה משוגעים שצעקו; "מחבלים! מחבלים!" ואף אחד לא היה מסוגל להאמין להם! אף אחד לא היה מסוגל להאמין שהמסיבה הזאת תיגמר בכזה אסון... 7.10 התאריך ששינה הכל. התאר...
