הרכב נסע כל מהר שהיא לא הספיקה לשים להביט בנוף המתחלף.
"לאן אתם נוסעים?" רק אז הן נזכרו לשאול. כל כך בער להן לברוח מהמסיבה כמה שיותר מהר, שכבר לא היה אכפת להן לאן לנסוע...
"תל אביב," השיבה האישה שישבה לצד הנהג.
"מאי, מה תעשי?" לחשה נעה, "את לא מתכוונת לחזור לבית שלך עכשיו, נכון?!"
"לא," השיבה מאי ונאנחה בעצב, "זה מסוכן מדי!"
"את מוזמת אליי," הציעה נעה, "עד שהכל יירגע."
"תודה."
האמת, היא כל כך רצתה לחזור לבית, לראות שכולם בסדר, שכלום לא השתנה... לשכב במיטה שלה, עם השמיכה הכיפית שלה, לתת לגוף לנוח, לנשמה להירגע...
אבל, היא הבינה שלנסוע לביתה זה הדבר האחרון שכדאי לה לעשות עכשיו. אולי... אולי הוא ממש ברגע זה עולה באש... ואולי... כולו מלא בסימני ייריות שעדיין לא פסקו...
"תוכלו לעצור לנו פה?" ביקשה נעה, לאחר כמעט עשרים דקות של שתיקה.
"בשמחה," ענתה האישה הצעירה שישבה לצד הנהג, "בהצלחה מכאן."
מאי ונעה הודו להם מאוד, וירדו מהרכב אל תחנת האוטובוס.
התחנה נראתה כל כך ישנה, העץ החל להתקלף, והתמלא שרף דביק, צבעו דהה עם השמש הקופחת.
"מכאן יש לנו אוטובוס ישיר לבית שלי בעוד 5 דקות," אמרה נעה וסגרה את אפליקציית מוביט. "את בסדר, מאי?"
מאי שתקה בחשש. "אני פשוט... דואגת." לחשה, "ואני רוצה לחזור הביתה! לראות שכולם בסדר!"
דמעה קטנה ניקבה בעיניה, והיא ניגבה אותה מיד, לפני שנעה תשים לב. היא לא אהבה שאנשים רואים אותה בוכה.
"אל תדאגי," נעה הניחה יד על כתפה, "כולם יהיו בסדר! אני מבטיחה לך!"
מאי כל כך רצתה להאמין לה, אבל משהו בתוכה סירב לעשות זאת.
משהו בקול המבוהל של נני הטריד אותה, כאילו יש משהו שהיא לא יודעת, והצרחה שלה, והייריות ששמעה מעבר לקו...
רק שלא קרה להם כלום - היא התפללה.
ומה עם יולי? היא כל כך קיוותה שגם היא בסדר.
הפחד הכי גדול שלה מאז ומעולם היה לאבד מישהו קרוב, ועכשיו, היא הרגישה כל כך קרובה לפחד.
"מאי, תנשמי," אמרה נעה, "הכל יהיה בסדר!"
ומה עם דבי? המשיכה מאי להפליג בים מחשבותיה. לא היה לה דרך לדעת מה איתו...
רק שלא קרה לו כלום.
רק שלא קרה כלום.
קו 352 לשלמה המלך צפון א' - אמר הכרז באוטובוס ועיר את מאי ממחשבותיה המפחידות.
"מאי, בואי."
הנסיעה היתה קצרה יחסית, אך בכל זאת הרגישה כמו נצח. מאי לא הפסיקה לרעוד. במוחה הריצה את כל הדברים המפחידים שעלולים לקרות.
נעה דיברה עם הוריה ברעד, סיפרה להם על מה שעבר עליהן, ועדכנה שהיא מביאה חברה הביתה לתקופה הקרובה.
YOU ARE READING
דמעות של מלחמה - (חרבות ברזל)
Adventureאנשים דואגים ומבוהלים החלו לברוח, צורחים וצועקים בפחד, ייריות שהתחילו להתעצם ולהתחזק. היו גם כמה משוגעים שצעקו; "מחבלים! מחבלים!" ואף אחד לא היה מסוגל להאמין להם! אף אחד לא היה מסוגל להאמין שהמסיבה הזאת תיגמר בכזה אסון... 7.10 התאריך ששינה הכל. התאר...
