היא פקחה את עיניה בבהלה ושמחה לגלות שהיא בסך הכל יושבת לצד שולחן הכתיבה בביתה של נעה, ושהכל בסדר עכשיו.
אבל היא חייבת ללמוד לשלוט במחשבות שלה!
מאי עצרה לרגע כדי לנשום ולהרגע מהמחשבות הנוראיות שמלאו את ראשה, ואז פתחה את הטלפון כדי לראות אם שלחו לה משהו חשוב במהלך היום.
כן.
מקפיצים אותה למילואים.
היא יכלה לסרב. יש לה מספיק סיבות טובות לסרב...
אבל האמת, היא חשבה, לא יזיק לי להשתחרר קצת מכל הדאגות ולהרגיש יותר את העוצמה שלנו כעם. וחוץ מזה, היא גיחכה כשהמחשבה עלתה בראשה, ממש יפה לי מדים!
***
"תודה רבה!" אמרה מאי והביטה במשפחתה של מאי, שעמדו כולם בסמוך לדלת. (הוריה, ירדן, ונעה.)
היא אחזה בידית, על כתפה תיק הצד שלה עם הדברים הבודדים שהיו ברשותה, וכמה סטים של בגדים שנעה השאילה לה.
"בשמחה," ענתה אימא של נעה, עיניה החומות ריצדו ברוך לאור המנורה, "ובהצלחה בצבא!"
מאי כיחכחה בגרונה, היא לא ידעה איך אפשר להוקיר להם תודה על דבר כל כך גדול.
"באמת באמת תודה! אני לא יודעת מה הייתי עושה אם לא אתם."
היא התקרבה מעט לנעה וחיבקה אותה חזק.
"עזרת לי ממש," היא לחשה אליה, " ו... כשאני אוכל אני כבר אחזיר לך את הבגדים. אז... נהיה בקשר."
"בטח," ענתה נעה, כשמאי פתחה את הדלת והתקדמה אל היציאה.
היא הסתובבה לכיוונם בפעם האחרונה ואמרה, "שוב תודה ענקית!"
ואז, התרחקה משם, יודעת שהצעד שעשתה היה נכון. ובכל זאת, הרגישה קצת לא בנוח.
מאי הלכה לתחנת האוטובוס, ושם חיכתה כמה דקות עד שהמונית הגיעה. היא עלתה עליה, ספק מתרגשת, ספק חוששת.
רגליה רעדו כל הנסיעה. היא לא ידעה למה זה קרה לה.
מאי ירדה בבסיס בבאר שבע, היא מלמלה לעבר הנהג, "תודה" וסגרה את דלת הרכב.
היא כל כך רצתה שזה ישנה בה משהו. שהיא לא תחזור מהמילואים בדיוק כמו שהיא הלכה לשם.
היא רצתה להרגיש משמעותית יותר. ולא להתעסק כל הזמן בלדאוג לקרובים לה. כי בסוף, מה יעזור לה אם תדאג להם? שום דבר לא ישתנה בין כך או כך...
"מאי," קראה יובל והתקדמה לעברה, שערה הג'ינג'י המטולטל רץ אחריה.
היא היתה נערה גבוה יחסית, בעלת שיער כתום משגע, עיני דבש גדולות, וחיוך מחשיד תמידי. היא לבשה מדי צבא ירוקים ואחזה בנשק שחור גדול.
"היי יובל," אמרה מאי, וחיבקה אותה.
הן נכנסו לבסיס הצבאי, מבנה גבוה וישן עטוף בחומת אבנים גבוהה וחומה, שם פגשו את שאר הקבוצה, עוד 7 בנות; רותם, יהלי, אמה, עופרי, שיר, דניאל ומורן.
כשהיו בסדיר הן היו עוסקות ברפואה נשית. טיפול בפצועים בשדה הקרב, חבישה ופינוי לבית החולים.
חדר השינה שלהן היה צפוף וישן מאוד. הוא היה בנוי מלבנים גדולות, שנערמו זו על גבי זו, ויצרו קיר ענק מאבנים.
הן סידרו את המזרונים אחד לצד השני. קיפלו מצעים, והניחו את הבגדים בארון הישן. (שעבר גם כן ניקיון מהאבק הרב שהצטבר בו.)
"מחר כבר יגידו לנו יותר במדויק מה אנחנו עושות," אמרה רותם לפני שנשכבה במזרון שהיה צמוד לזה של מאי.
"יאללה, לילה טוב בנתיים," השיבה שיר, "מחר קמים ב5:30"
"כן..." מלמלה מאי, ועיניה נעצמו רק מהמחשבה על כך, "לילה טוב..."
YOU ARE READING
דמעות של מלחמה - (חרבות ברזל)
Adventureאנשים דואגים ומבוהלים החלו לברוח, צורחים וצועקים בפחד, ייריות שהתחילו להתעצם ולהתחזק. היו גם כמה משוגעים שצעקו; "מחבלים! מחבלים!" ואף אחד לא היה מסוגל להאמין להם! אף אחד לא היה מסוגל להאמין שהמסיבה הזאת תיגמר בכזה אסון... 7.10 התאריך ששינה הכל. התאר...
