היא הרגישה איך גופה רועד. לא מאמינה שזה באמת הוא.
"מאי! איפה יוסף? תפנו אותו מהר! הוא נפצע. יירו בו!" התנשף דור בכבדות.
מאי הביטה בו ברחמים, הוא שכב על גבו, ואחז בידו את רגלו שהיתה ספוגה בדם, כדי להסתיר את הפצע הפתוח.
”דור! אנחנו מטפלות בכולם. עכשיו בוא! חייב לצאת מפה!”
הוא נאנח בכבדות ומילמל בקול חלוש, ”לא, מאי, אני לא יכול...”
”למה?" היא התקרבה אליו והניחה עליו את ידיה, לאות תמיכה.
”אני... אני לא מסוגל לקום... זה כבר לא שווה את זה...”
”דור! תסתכל עליי!” היא הביטה היישר לתוך עיניו, ”אתה מסוגל! אני ארים אותך באלונקה... אני...”
”לא,” מלמל דור חלושות, ”אני... זה מסוכן מדי שתישארי פה, תלכי. אני...” הוא לא הספיק לסיים את המשפט ונשימתו נעתקה.
”דור!” היא צעקה בבהלה והניחה יד כל ליבו שהפסיק לפעום, ”דור תתעורר!”
היא לחצה על חזהו בחוזקה, בניסיון להשיב אליו את הנשימה.
”רותם, רותם,” צעקה בבהלה, ”בואי מהר!!!”
בינתיים, מאי המשיכה ללחוץ על חזהו, מקווה שהוא יענה, ”דור, דור! בבקשה תתעורר!”
אך הוא לא השיב.
”רותם,” מאי צעקה אליה, ”תחבשי לו מהר את הרגל, צריך לפנות אותו בדחיפות לבית החולים.”
רותם עשתה כדבריה. היא הוציאה חוסם עורקים ומספר תחבושות והתחילה לטפל ברגלו המדממת, שעה שמאי ממשיכה לנסות להחיות אותו.
כשרותם סיימה לחבוש, הן פתחו ביחד את האלונקה ונשאו אותו אל האמבולנס שחיכה להן כמה מטרים משם.
”אני חוזרת לעזור ליהלי,” אמרה רותם וירדה בזריזות מהאמבולנס, ”תיסעי איתו לבית החולים ותעדכני את אמה מה אתכם.”
”תודה.” ענתה מאי.
סירנת האמבולנס הדהדה בעיר השוממת, ההרוסה ושרופה למחצה.
במהלך כמעט כל הנסיעה הלחוצה מאי החזיקה לדור את היד, מתפללת כל כך שהוא עוד יתעורר.
כשהגיעו לבית החולים הקרוב, הם העלו את דור לחדר הניתוח. הרופאים נענו מיד למשימה והחלו לטפל בו במסירות.
מאי יצאה מחדר הניתוח בכדי לתת לו פרטיות. היא חייגה לאמה, ועדכנה אותה במה שקרה, כדי שתעביר למ"פ. אמה אמרה לה שהיא מקווה שיהיה בסדר, וניתקה את השיחה.
היא עמדה כמה דקות דוממת ורק בהתה בטלפון המנופץ שלה, לא מצליחה להכיל את מה שקרה.
גופה רעד כשהיא נשענה על דלת חדר הניתוח.
בבקשה שהוא יבריא.
בבקשה! בבקשה!
אחרת, היא לא תוכל לחיות עם עצמה.
אחרת, תסתובב כל חייה עם מצפונים על שלא טיפלה בו כמו שצריך.
וחוץ מזה, היא לא היתה מוכנה לאבד אותו!
היא רצתה לברוח.
למקום בו אין צרות. לחזור בזמן לימים של לפני ה7 באוקטובר.
היא רצתה שדור יביט לה בעיניים ויבטיח שהכל יהיה בסדר.
היא רצתה שדבי יחזור. שיחזור בטוב. שלא ישתנה בכלל מאז ה7 באוקטובר. שהוא עדיין יחייך. את החיוך השלם הזה שלו...
אבל היא לא יכלה לשכוח את המבט המפוחד שלו, צרחה, וייריות, אך זה לא יעצור בעדה, היא חייבת ללכת לעזור לפצוע, רגלו דיממה, הוא צרח משהו, והייריות, הייריות שנשמעו מסביבם -
דייייי!
היא חייבת לשלוט בזה.
היא חייבת לדעת להפסיק את המחשבות שלה.
מאי הרגישה את גופה רועד בחוזקה כשעצמה את עיניה וניסתה להירגע.
כשפקחה אותן שוב היא הדליקה את הטלפון המנופץ ונכנסה לקבוצת הווטסאפ, שלה עצמה.
דור
היא כתבה, אצבעותיה רועדות כשהיא לוחצת על המקשים הזעירים.
תגיד לי שאתה בסדר,
שהצלחתי להציל אותך,
שלא עזבת אותי ככה,
שזו לא נשימתך האחרונה.
בבקשה!
אל תעזוב אותי עכשיו,
שלא עוד אכאב.
תישאר כמו שאתה,
הגבר הכי חתיך במדינה.
מפחדת עליך ובוכה,
לא מצליחה להבין,
איך בחוץ השמיים עוד בהירים,
בגינות מלבלבים פרחים,
כשאני קרובה כל כך לפחד,
לאבד אנשים.
דור,
אז רק שתדע,
אני גאה בך,
מקריב את נפשך,
בשביל אדמת הארץ הקדושה.
מה אתם חושבים על הפרק הזה? ועל הספר בכללי? אשמח לקבל חוות דעת🙏
מוזמנים לכתוב לי מה אתם אוהבים בספר ומה פחות כדי שאדע לשנות ולהשתפר בע"ה.
ובלי שום קשר, איך היה החג?😍
YOU ARE READING
דמעות של מלחמה - (חרבות ברזל)
Adventureאנשים דואגים ומבוהלים החלו לברוח, צורחים וצועקים בפחד, ייריות שהתחילו להתעצם ולהתחזק. היו גם כמה משוגעים שצעקו; "מחבלים! מחבלים!" ואף אחד לא היה מסוגל להאמין להם! אף אחד לא היה מסוגל להאמין שהמסיבה הזאת תיגמר בכזה אסון... 7.10 התאריך ששינה הכל. התאר...
