היא לא האמינה איך תוך כמה דקות החיים כולם להשתנות מהקצה אל הקצה...
אתמול עוד היתה בראיון עבודה, ואחר כך יולי אספה אותה למסיבת הטבע המדהימה, שהסתיימה באסון נורא.
כמה ימים לפני כן, היא נזכרה, היא דיברה עם דבי, וניסתה לשכנע אותו להצטרף לטיול המשפחתי, שהיה אמור להתקיים בעוד יומיים.
"נו דֵּבִי, יהיה כיף!" אמרה, "נעשה קייקים, ונאכל פיצה. אתה באמת רוצה להפסיד את זה?"
"אהמממ," מלמל דֵּבִי, והוריד את עיניו מהספר, "אני שונא להתרטב, כי אז תמיד קר לי..."
"אבל בקייקים אתה לא חייב להירטב."
"את יודעת שזה לא יקרה," אמר דֵּבִי, וסגר את ספר הקומיקס שהיה בידיו.
"היי," התערבה נני, "מתי נפלת כשאני השטתי את הקייק?"
"זה לא שאני אפול," הוא אמר ונאנח, "אבל באמת נראה לך שמאי תיתן לי להיות יותר מדקה שלימה יבש?"
"אהממ אהממ," גיחכה מאי בגרונה.
"מה לעשות," דבי הרים את ידיו בתמיהה, "את מלכה בלדחוף אנשים למים!"
"כן," קפצה נני, "את ממש מוכשרתתת!!"
"אחלה כישרון," ציחקקה מאי.
נני קפצה בשובבות על הספה, ולא הפסיקה לצחוק.
"היי, נני, אסור לקפוץ על הספות!" אמרה מאי, רצה לתפוס את אחותה הקטנה ולהוריד אותה מהספה. אך היא חמקה ממנה, ודילגה מהספה הגדולה לקטנה, על פניה חיוך שובב, והיא מצחקקת ואומרת, "לא רוצה, ולא רוצה!"
"רננה נאוה אודל," מאי צעקה אליה, ספק כועסת, ספק עושה את עצמה עצבנית. "לרדת מהספה עכשיו!"
"לא רוצה ולא רוצה," נני המשיכה לצחקק, קפצה ודילגה בין הספות.
"היי, תיזהרי על הספר שלי," צעק דבי.
נני הרימה את הספר מהספה ובאה לזרוק אותו לכיוונו של דבי, "תופס?" היא צעקה אליו, לא מפסיקה לקפץ.
"לא לאאא! אל תזר -"
אך נָנִי לא הקשיבה לו וזרקה את ספר הקומיקס לאוויר. מאי, שבמזל שמה לב, רצה לכיוון הספר ותפסה אותו שנייה לפני שהוא הוטח ברצפה.
"יש לך מזל," היא הסתובבה אל דבי והושיטה לו את הספר.
"תודה!" הוא אמר, לקח את הספר מידה, ואז הביט בנָנִי בעצבנות, והלך לחדרו.
"יאללה, נני, תביאי את הציורים שלך מהגן, אני רוצה לראות אותם..." אמרה מאי והתיישבה על הספה.
נָנִי צחקה והמשיכה לקפוץ על הספה, צמוד למאי, כך שהיא גם הוקפצה מעלה מטה.
"בואי נראה כמה גבוה אני יכולה להקפיץ אותך," אמרה נני בשובבות.
"אויש, נו," נאנחה מאי וקמה, "אני אלך לחשוב על רעיון מפציץ לראיון עבודה שיש לי מחר."
"רוצה עזרה?" שאלה נני וקפצה לריצפה, "האוץץץ, קיבלתי מכה ברגל."
נני המשיכה לקפוץ בסלון על רגל אחת, היא נתקעה כמה פעמים באגרטל שניצב בפינה, ונפלה בכל פעם שאיבדה מעט את שיווי המשקל.
"נני! אימא קוראת לך!" צעק דבי מחדרו, שהיה בקצהו המרוחק של המסדרון.
"אני באה - אני באה -" צעקה נני בחזרה והתחילה לקפוץ במסדרון על רגל אחת.
מאי חייכה ונכנסה לחדרה, שניצב ממול דלת הבית.
היא הייתה צריכה להכין רעיון לתסריט בשביל ראיון העבודה שייערך מחר. היא רצתה רעיון מפוצץ, שכל מי שיישמע עליו מיד יאהב. היא הוציאה דף ועט חודים ממדף העבודות שלה, וחשבה על הרעיון...
אולי... אולי משהו על כל הפילוג הזה שיש בין אנשים, על חילוקי הדעות, על המריבות, על המסורות השונות.
היא הניחה את ידה על הדף ושרבטה את מה שעלה בראשה:
תמר חיים, בת 17 מירושלים. חזרה בתשובה, הוריה לא מסכימים עם הדרך שבחרה ומנתקים איתה קשר. כבר כשהייתה בת 14 תמר אומצה על ידי זוג צעיר שגר בירושלים. בגיל 17 הוריה החורגים מחליטים להתגרש. בכל יום בחייה תמר חווה התרחקות, והתנתקות. במהלך הסרט ייראו את ההתמודדות שלה עם כל מה שקורה בחייה.
מאי הרימה את עיניה מהדף. היא די אהבה את מה שכתבה. הרעיון מצא חן בעיניה.
נשאר לה רק לקוות שהראיון יהיה טוב. היא כל כך רצתה להתקבל לעבודה הזאת!
מאז שהייתה קטנה, אמרו לה שהיא יודעת לכתוב מהמם. ותמיד היה לה חלום לכתוב סדרת סרטים מצליחה! וסוף כל סוף מגיעה אליה הזדמנות מטורפת! היא חייבת להצליח!
היא דמיינה את הראיון הזה כבר הרבה זמן. העבירה סימולציות בראשה, את השאלון שישאלו, מה תענה, וכיצד המראיין יאהב ויתלהב...
"מאי," קראה אימה מהצד השני של המסדרון, "תעזרי לי בבקשה לקלח את רננה."
מאי מלמלה לעצמה "טוב" חלוש, הכניסה את הדף עם הרעיון לתיק הצד שלה ויצאה לקלח את נָנִי.
YOU ARE READING
דמעות של מלחמה - (חרבות ברזל)
Adventureאנשים דואגים ומבוהלים החלו לברוח, צורחים וצועקים בפחד, ייריות שהתחילו להתעצם ולהתחזק. היו גם כמה משוגעים שצעקו; "מחבלים! מחבלים!" ואף אחד לא היה מסוגל להאמין להם! אף אחד לא היה מסוגל להאמין שהמסיבה הזאת תיגמר בכזה אסון... 7.10 התאריך ששינה הכל. התאר...
