דמעות של מלחמה - (חרבות ברזל)

פרק 30 - נעם מפיקת סרטים

מאי לא ידעה אם היא רוצה לצאת לזה. גם ככה הסיוטים בראשה לא פסקו, ואם תלך זה רק עלול להחמיר את המצב.

אבל... זה חשוב. זה מציל חיים.

וכמי שדור אמר, זה לא בסדר לפחד על עצמיך כשאחרים נלחמים ומוסרים את נפשם.

אבל... זה לא יהיה לה טןב בכלל.

אם תלך, סביר שהפלאשבקים יתעצמו, סביר שהסיוטים יתגברו. זה עלול להשתלט עליה, לגמור אותה נפשית...

אבל... בפעם הקודמת שיצאה, היא הצילה חיים, את חייו של אחד האנשים שאוהבת כל כך.

היא לא תוותר על ההזדמנות הזאת!

אבל... זה עלול להעלות לה במחיר של חייה, ואם לא בחייה ממש, אז בנשמה.

צלקות.

זוועות.

אם לא הגוף יפצע, אז הלב ידמם.

היא שכבה בדממה על מיטתה בחדר הבנות שבבסיס, ליבה פועם בחוזקה.

מחר הן שוב בתפקיד בשדה הקרב. במידה ויהיו פצועים ברצועה, הן יקראו לשטח לטפל בהם.

הייתה לה האפשרות לסרב.

אחרי כל מה שעברה בנובה, אחרי הזוועות שצפתה...

יאשרו לה לא לצאת.

אבל...

היא נאנחה, ופתחה את קבוצת הווטסאפ שלה עם עצמה.

מאי הניחה את ידה על המקלדת, ובלעה את רוקה, חושבת מה כדאי לה לכתוב;

נוף אפל מהמרפסת,

עננת עשן שחור,

האדמה בוערת,

ואין לאן לחזור,

הספינות כבר נשרפו,

מלחמה על המולדת,

נלחמים על הקיום.

האדמה בוערת,

להבות עזות של אש,

מלחמה על המולדת,

נותנים כל מה שיש.

האדמה רועדת, 

פצצה פגעה בלב,

פתאום היא מדממת,

ומתמלאת כאב,

ואנשים רצים קדימה,

בין סכנות לחלומות,

בין ייריות וצעקות,

מקריבים את נפשם,

כדי לבנות בניין שלום,

מכל מה שנשאר.

האדמה בוערת,

סופגת היא כאב,

יונה עם עלי זית מתקרבת

הכי קרוב ללב.

מאי שלחה לעצמה את מה שכתבה, ואז קראה את זה שוב.