המזרן לא היה נוח, וזה בלשון המעטה. היא הרגישה שהיא שוכבת ממש על הריצפה, מרוב שהוא היה דק. אבל אלו התנאים של הצבא.
היא הרפתה את גופה, ועצמה את עיניה. חשבה קצת על היום שעבר עליה; על הבשורה המשמחת שקיבלה מדור, שהכל בסדר עם משפחתה, עם הארוחה הטעימה שהכינה מנעה, ועל שנפרדה ממנה לפני כמה שעות.
לאט לאט, היא הרפתה עוד יותר, ומבלי ששמה לב בכלל נרדמה.
השינה היתה נעימה, נשימות עמוקות, שפתיים רוטטות,
ולפתע קטעה את הדממה צרחה חזקה.
"מה קרה?" היא שאלה מיד, אחוזת בהלה.
דֵּבִי נעמד לידה, על פניו הבעה מבוהלת ומתחננת לעזרה.
ואז הוא נעלם, מישהו לבוש שחור, בעל הבעה מאיימת עמד במקומו.
צרחה,
ואז שקט.
דממה בהולה.
המבט המפוחד של דבי הבזיק בפנייה למאית השנייה.
בית חרב, שרוף לחלוטין, ודמות שחורה, מאיימת.
סדרת ייריות הדהדה במוחה, שעה שפניו המבוהלות של דבי התפוגגו לאט.
צרחה.
ואז דממה מפחידה.
"דבייייייייייי," היא צרחה, וקמה מבוהלת ומתנשפת מהשינה. היא הסתכלה מסביבה, לא מבינה מה קרה.
חדר הבנות היה שקט לחלוטין, כולן ישנו על מזרונים צפופים ודקיקים. רק רותם, ששכבה ממש לידה, הרימה את ראשה מעט ושאלה, "מאי, הכל בסדר?"
מאי לא ידעה.
היא לא ידעה כלום.
הכל בסדר איתה?
הכל בסדר עם דבי?
זה שחלמה עליו, לא אומר שקרה לו דבר רע, נכון?
מה שהתרחש עכשיו במוחה כביכול לא מציאותי, נכון?
הרי, כל המשפחה שלה בסדר, ככה דור אמר לה, אז לא יכול להיות שדבי לא בסדר...
אז אולי הבעיה היא בה. היא חייבת להפסיק להזות דברים!
הצלקת שעל פניה שרפה לה מעט, היא הניחה עליה את ידה בעדינות, אך זה רק חיזק את הכאב.
הכל בסדר איתי? הכל בסדר איתי?
אני נראה לי משתגעת!
"את בטוח בסדר?" שאלה רותם, שהבחינה שמשהו אצל מאי לא כשורה.
"אני –" מאי התנשפה, "אני לא יודעת אם אני בסדר."
רותם הנהנה בהבנה, "מי זה דבי?" היא התעניינה.
"למה את שואלת?"
"הרגע צעקת 'דבי' והתעוררת בבהלה מאיזשהו סיוט..."
סיוט זה עוד היה נשמע בסדר לעומת מה שחשבה שזה.
"דבי זה אח שלי," ענתה מאי, עדיין רועדת ואוחזת בהלה.
"אה..." מלמלה רותם.
"תשמעי," מלמלה מאי, "אנחנו גרים בשדרות. בשבת השחורה אני אישית לא הייתי בבית, יצאתי לחגוג עם חברות במסיבה בנובה, ובמזל אני עדיין בחיים. אבל המשפחה שלי הייתה בבית בשבת, ואני לא יודעת מה קורה איתם, ניסיתי להתקשר, והם לא עונים... אתמול חבר שלי התקשר ואמר לי שהוא פגש אותם באמצע פעילות צבאית, והכל בסדר איתם. אבל..." היא גמגמה, "אבל עכשיו היה לי סיוט ממש מוזר. הוא הרגיש לי פשוט... אמיתי מדי. ראיתי את אח שלי, ואז שמעתי ייריות, מישהו צרח, ודבי, אה... אח שלי... נעלם."
"מוזר," הסכימה רותם, היא הניחה יד על כתפה של מאי ושאלה, "קרה לך כבר שחלמת על משהו כזה מתחילת המלחמה."
מאי רעדה, "קרה לי שהתעוררתי מסיוט. אבלהסיוט היה מדברים שראיתי במסיבה. ועכשיו, לא יודעת, זה היה אחר..."
"טוב," מלמלה רותם, והניחה את ראשה בחזרה על הכרית, "נראה לי שאת צריכה עכשיו קצת זמן לעצמך להירגע, ואחר כך כדאי לך לחזור לישון, מחר יש יום ארוך."
"אני יודעת," נאנחה מאי, וגם היא הטילה את ראשה על המזרן, "לילה טוב."
YOU ARE READING
דמעות של מלחמה - (חרבות ברזל)
Pertualanganאנשים דואגים ומבוהלים החלו לברוח, צורחים וצועקים בפחד, ייריות שהתחילו להתעצם ולהתחזק. היו גם כמה משוגעים שצעקו; "מחבלים! מחבלים!" ואף אחד לא היה מסוגל להאמין להם! אף אחד לא היה מסוגל להאמין שהמסיבה הזאת תיגמר בכזה אסון... 7.10 התאריך ששינה הכל. התאר...
