דמעות של מלחמה - (חרבות ברזל)

פרק 16 - פלאשבק

כל כך הרבה אנשים

איבדו את החיים,

תמונות של תינוקות,

כתוב שם "חטופים,"

נערים לצד קברים,

יושבים ובוכים,

והדגל לצידם,

מתנופף באוויר,

גאווה יהודית,

משהו שאי אפשר להסביר.

מסתובבים ביחד,

באחדות אמיתית.

כמה עברנו ביממה אחת,

למדנו, איבדנו,

הפחד גער בנו.

הדאגה שורפת,

לשנייה לא מפסיקה,

"שיחזרו לשלום,"

ואימא מתפללת ובוכה.

ומסביב אותה מחבקים,

עוזרים לה ונותנים,

כי זה הכי ממלא,

כשגם לך כל כך קשה.

מאי הרפתה את ידה מהדף, היא סקרה בדממה את מה שכתבה. רעד קל אחז בה כשהיא תלשה את פיסת הנייר והכניסה גם אותו למכנסי הגינס שלה.

אולי, היא חשבה, כדור יחזור מהמילואים, הם יוכלו לשבת ביחד והוא ילחין לה את מה שכתבה. דור יפרוט בעדינות על הגיטרה, והיא תביט בו באושר ותעזור לו לשיר.

הפעם הקודמת שהם ישבו שניהם, שרו, וניגנו, היתה הפעם הזאת שהוא פלט בטעות שהוא נוסע לבחור לה טבעת.

זה עדיין לא קרה.

הוא עוד לא הציע לה נישואים, אבל... היא ציפתה לזה בקוצר רוח.

היא התגעגעה אליו כל כך!

התגעגעה גם למשפחה שלה, לאימא שלה שתחבק אותה, ותרגיע אותה, איך שהיא היתה זקוקה לזה. לאביה, שיחייך אליה, חיוך קצת רציני, אך מלא באהבה. לנני, שתצחק את הצחוק המתוק שלה, ותקפוץ על הספות גם כשהיא יודעת שאסור. לדבי שיספר לה על כל מה שקרא בספר הקומיקס האהוב עליו, "הרפתקאותיו של ארתור."

היא התגעגעה גם לבית שלה, שפשוט גרם לה להרגיש בבית.

אבל, מי יודע אם ביתה עדיין שלם? סביר מאוד שהוא הרוס כל כך מהקרבות...

כל יום שחלף, הרגיש לה כמו נצח, לא היו מסגרות, עבודה. הדבר היחיד שהעסיק אותה מעט היה לעזור לנעה עם אחיה הקטנים.

ירדן, שהיתה הקטנה ביותר (בת 5) אהבה כל כך את מאי. לפני שהלכה לישון היא ביקשה ממנה שתספר לה סיפור לילה טוב. מאי אף פעם לא התנגדה, לא היה לה מה להפסיד.

אבל בכל זאת, הרגיש לה כבר לא נעים ממשפחתה של נעה, שככה נחתה להם בלי התרעה מוקדמת בבית.

בכל יום שחלף, היא שמעה על עוד אנשים שנהרגו, בכל יום שחלף, הדמעות זלגו מעיניה, הצער והכאב, חדרו כל כך עמוק ללב שלה.

אתמול שמעה שמוזג הלימונדה במסיבה נרצח, וגם אותה גברת צעירה שרקדה איתם עד אור הבוקר כבר איננה.

זה פשוט הרגיש לה כל כך לא הגיוני... כבר אין אותם... הם כבר לא חיים...

ובלילות,

בלילות בקושי הצליחה לישון.

הסיוטים בראשה הלכו התגברו, המוסיקה הרועמת מהמסיבה התנגנה במוחה בלילה.

פלאשבקים.

תמונות חוזרות.

היא שמעה ייריות, אנשים צורחים, בלאגן שלא ייאומן, לרוץ. אסור לעצור. כולם נסים על נפשם, מחפשים מקום מסתור, כל דבר שיוכל להציל אותם מהטבח הנורא. והצרחות, הדמעות, הפנים המבוהלות, הדם שמוטל ברחבת העפר. משפחה צעירה שהסתתרה, ופתאום הנערה הצעירה התמוטטה, ונשימתה נדמה.

הדופק שלה מאיץ, להמשיך לרוץ, רק לא לעצור, כי אם עוצרים... אסור ליפול, רק לא ליפול, הרגליים כואבות, צרחות מהדהדות, ואנשים מועדים לקול ייריות.

העיניים כמעט נעצמות, כל כך עייפות, אבל אסור לעצור, לא לתת לזה לקרות. להמשיך לרוץ... לנשום, צריך לזכור לנשום... הצרחות לא מפסיקות ו –