דמעות של מלחמה - (חרבות ברזל)

פרק 22 - מחשבות

‏״תשמעי״, אמר אביה בדאגה, אנחנו רוצים לדבר איתך, לספר לך את כל מה שקרה איתנו ולשמוע מה היה איתך, אבל נראה לי שעדיף לא בטלפון. איפה את עכשיו? את יכולה להגיע למלון?״

‏״לא, אני רוצה לדעת מה קרה לדבי״

״הוא בסדר,״ יבבה אימה בדאגה, היא התייפחה מעט לפני שהמשיכה את המשפט, ״אני בטוחה.״

‏״איפה את, מאי?״ שאל אביה.

״בבסיס בבאר שבע.״

״וואו, איך שם?״

״אנחנו פה פה פחות מיום," היא ענתה.

״טוב, מאי, תגיעי לפה כשאת יכולה.״

״בסדר,״ היא מלמלה, ״רק בבקשה תגידו לי קודם מה עם דבי.״

״אנחנו -״

״אני כל כך דואגת לו,״ היא קטעה אותו. 

״גם אנחנו,״ התערבה נני.

״טוב, מאיוש, אנחנו צריכים לסגור תהיי איתנו בקשר בהמשך,״ אמרה אימה.

״רגע -״

‏אבל השיחה כבר נותקה.

‏היא ישבה שם על הסלע, מבלי ששמה לב דמעות שטפו את עיניה, תחושה רעה פשטה אותה. 

‏קרה משהו לדבי.

‏דמות שחורה מאיימת, בית שרוף, יריות חזקות, פניו המבוהלות של דבי, ואז צרחה, והכל בהבזקים, צעקות, צרחות, אסור להפסיק, רק להמשיך לרוץ, הדופק הולם בחוזקה, יריות, אנשים נסים על נפשם, צרחות, לנשום, אסור להפסיק לרוץ. הבהלה, ההלם, צרחה, להמשיך לרוץ, ייריות, צרחה, בית שרוף, דמות שחורה מאיימת, יריות, פני והמבוהלות של דבי, מתחננת לעזרה, להמשיך לרוץ, אסור לעצור, יריות, צרחה ו-

‏היא הביטה סביבה מתנשפת. לא יודעת מה לחשוב.

‏די! שיגמר כבר!! שהכל יהיה בסדר! 

‏אבל היא ידעה שמשהו פה לא בסדר! קרה משהו לא טוב לדבי, אם רק הייתה יודעת מה…

‏אי הוודאות הזאת הטריפה אותה. 

‏היא רעדה, ונתנה לדמעות להציף את עיניה התכולות. היא הביטה בשרשרת ארץ ישראל שדבי קנה לה לפני כשנה. היא הייתה ענודה על צווארה כמעט תמיד.

-בבקשה שזה לא יצטרך להיות מזכרת ממנו!-

‏מחשבות נוראיות הציפו את ראשה, ייריות, דמות שחורה, עיניו המבוהלות של דבי נעלמות.

-בבקשה שהוא עדיין חי, בבקשה!-

‏״מאי, הכל בסדר?״ שאלה רותם כשהבחינה במאי יושבת לבד בפינה, פניה כל כך נפולות.

‏״כן,״ היא ענתה, ומיד לאחר מכן פרצה בבכי.

‏היא ניגבה את דמעותיה כמה מהר שרק יכלה, כולן הביט בה. באי נעימות היא מילמלה, ״אני צריכה לנסוע למלון יהודה.״

           *******

״מאי, תעדכני מה איתך,״ ביקשה רותם כשהן נעמדו ביציאה מהבסיס. 

״בסדר,״ היא מילמלה והתקדמה אל תחנת האוטובוס, הסתובבה לרגע לאחור, הביטה ברותם ואמרה, ״תודה, ו...להתראות…״

‏רותם חייכה, והסתובבה בחזרה אל הבסיס.

‏זה לא היה כזה פשוט להשיג אישור להשתחרר מהמילואים, אבל היא הרגישה שהיא חייבת לדעת מה קורה, אחרת היא תשתגע. לכן במשך כמעט שעה היא שכנעה את המפקד שלה שישחרר אותה לכמה שעות. 

‏היא עלתה על האוטובוס לכיוון ירושלים, לא יודעת להסביר מה היא מרגישה. 

‏מחשבות הטרידו אותה בלי סוף.

‏דור אמר לה שדבי בסדר! הוא אמר שכולם בסדר! לא יכול להיות שהוא שיקר!

‏דור מעולם לא שיקר לה. 

‏אז למה בכל זאת מרגיש לה שקרה משהו ממש רע? 

‏היא עצמה את עיניה בעייפות, לא הגיוני שדור שבר את את האמון, נכון?!

‏זה פשוט לא הוא! 

‏אוף! 

‏אוףףף!

‏היא חייבת להשתיק את המחשבות, לשחרר, להרפות מהכל.