"דור אתה שומע אותי?" שאלה מאי והסתכלה על הטלפון המנופץ.
"עכשיו כן" הוא ענה.
"איפה אתם ישנים?"
"עוד לא יודעים" קולו נשמע מעט מחוייך.
"מה זאת אומרת? איפה ישנתם הלילה?"
"לא ישנו," הוא עונה, "היינו עסוקים כל הלילה בחיסול מחבלים."
"וואי" מלמלה מאי "מפחיד!"
"כן," הוא הסכים, "יש כל כך הרבה מחבלים שזה פשוט לא נגמר, יש עוד כלכך הרבה שמסתובבים ברחובות, פורצים לבתים של אנשים..."
"דיי," אמרה מאי, "אל תלחיץ אותי עכשיו מספיק קשה לי גם ככה."
"כן..." הוא מלמל "אז איך את ישנת בלילה?"
"בסדר. הייתי צריכה את זה..."
"אני בטוח" הוא חייך מבעד לקו.
"אז מה? איפה אתה נמצא עכשיו?" היא התעניינה.
"אנחנו בהפסקה קצרה בשטחים, לפני שנכנסים לכמה מבצעים בשדרות."
"תשמור על עצמך" התחננה.
"אני מבטיח," הוא השיב, "את לא מבינה מה קורא כאן," המשיך, "איזה אחדות יש פתאום במדינה הזאת. אנשים כל כך רוצים לתת ולעזור מביאים לנו כל כך הרבה דברים"
"כן" מלמלה מאי "רק חבל שצריך לשלם מחיר כל כך כבד בשביל זה..."
"מאי, תנסי להרים את העניים. קורים עכשיו כל כך הרבה דברים מדהימים. אנחנו קמים פתאום עם גאווה אמיתית להיות יהודים! הצבא שלנו חזק וגאה לשמור עלינו. המאבק שלך עכשיו, הוא המאבק של כולנו!"
מאי לא ידעה מה להגיד.
דור חסך לה את זה כשאמר שהוא צריך ללכת.
"להתראות ו... תשמור על עצמך!"
השיחה נותקה, מאי חשבה על מה שדור אמר לה "להרים את העינים דברים מדהימים קורים"
YOU ARE READING
דמעות של מלחמה - (חרבות ברזל)
Adventureאנשים דואגים ומבוהלים החלו לברוח, צורחים וצועקים בפחד, ייריות שהתחילו להתעצם ולהתחזק. היו גם כמה משוגעים שצעקו; "מחבלים! מחבלים!" ואף אחד לא היה מסוגל להאמין להם! אף אחד לא היה מסוגל להאמין שהמסיבה הזאת תיגמר בכזה אסון... 7.10 התאריך ששינה הכל. התאר...
