דמעות של מלחמה - (חרבות ברזל)

פרק 31 - אימא

דור חייך בסיפוק. הוא מעולם לא חלם שיגיע למצב הזה, אך באותה מידה לא חשב שייצא מזה בכזו קלות.

אחרי הפיזיותרפיה שהיתה לו, הוא הצליח ללכת בקלות, ואפילו לרוץ עם קצת מאמץ.

הוא היה מופתע מכמה שמצבו השתפר. לפני כשבוע עוד ישב משותק למיטה ולא העז להביט ברגלו הימנית מרוב הדם שניתז ממנה. אבל עכשיו, הוא הרגיש מצוין, הרגל כבר כמעט ולא כאבה, ולא היו שם סימנים של דם ופציעה, מלבד התפרים שעוד נראו לאורכה של רגלו.

 אימו נכנסה לחדר, על פניה החיוך הראשון שנמתח מאז דור נפצע. היא הביטה בו בגאווה.

דור חייך אליה בחזרה, והביא לה כיסא כדי שתוכל לשבת מולו.

"את נראית הרבה יותר טוב," אמר והתיישב על מיטת בית החולים.

"כן," היא מלמלה, "כי גם אתה נראה הרבה יותר טוב."

דור גיחך, אבל לא הצליח להסתיר את החיוך הדק שנפרש בכל זאת בין שפתיו.

"איך אתה?" שאלה אימו, והעבירה יד עדינה על שערה השחור.

"מעולה," הוא בלע את רוקו.

"מה תרצה לעשות כשתשתרר מבית החולים?"

דור נאנח, הוא לא כל כך ידע איך להגיד את זה. "אני..." גימגם.

"אפשר אולי לחגוג את היום הולדת שלך עם המשפחה המורחבת," הציעה, "למרות שזה יהיה קצת לפני... אבל למה לא בעצם?!"

"כי..." דור נאנח שוב, "תשמעי," הוא מלמל, "אני יודע שאת אולי לא כל כך תאהבי את זה, כי את מין הסתם תפחדי עלי, כמו מאי, אבל... אני רוצה לחזור להילחם."

היא לא ענתה.

השתררה דממה מוחלטת, מלבד רעשו החלוש של המזגן.

"להילחם?" היא שאלה לבסוף, למרות שידעה היטב שלזה הוא התכוון.

"כן," הוא הנמיך מעט את קולו, והשפיל את מבטו, "אני רוצה לחזור לפלוגה שלי."

"טוב."

"כל כך מהר?" הוא התפלא, לא מאמין שהיא מסכימה לו לחזור להילחם בכזו קלות.

"אני למדתי שאין טעם להתווכח איתך," היא עצרה לרגע, ולאחר מכן הוסיפה, "ו... גם אתה תמיד עושה מה שטוב לך, אז..." האם נאנחה, "אתה לא מחליט בכזו קלות, אני יודעת, אבל כשאתה מחליט משהו, זה אחרי שבחנת אותו הייטב, ואתה בטוח שאתה רוצה אותו."

"את לא מפחדת עליי?" הוא היה מוכרח לשאול.

"אני כן," היא ענתה מהר, אולי מהר מדי, "אני כל כך מפחדת. אני מפחדת עליך תמיד, בכל דבר קטן שאתה עושה!"

הוא שתק, והביט בה מוצף באהבה. אימו בלעה את רוקה לפני שהמשיכה.

"כשהיית בגן, פחדתי שיעליבו אותך. כשעלית לכיתה א' פחדתי שיהיה לך קשה בלימודים. כשהיית בתיכון, פחדתי שתתבגר לי מהר מדי, פחדתי שתיפול לסיגריות וסמים. כשהגעת לצבא, פחדתי שיהיה לך קשה מדי, פחדתי שתיכשל. אני תמיד מפחדת עליך, אני תמיד דואגת לך, זה התפקיד שלי, אני אימא."

דור קם אליה וחיבק אותה חזק כל כך, כולו מלא בהתרגשות. הוא חזר והתיישב על מיטת בית החולים, שעה שאימו עצמה את עיניה לרגע והמשיכה:

"תמיד פחדתי ובכל זאת אפשרתי. אפשרתי לך לעלות לכיתה א', ללכת לצבא, וכמעט כל דבר שרצית. וזה מה שבנה אותך, דור, זה מה שהפך אותך להיות האדם המדהים שאתה!"

"כן..." הוא מלמל, מאושר שזכה באימא כזאת מושלמת.

"אני יודעת שעכשיו זה משהו קצת אחר, אבל..." היא נאנחה, "אני סומכת עליך בעניין קבלת ההחלטות."

"תודה," הוא חייך, רוצה לקום לחבק אותה שוב, אבל היא מנעה ממנו לעשות זאת כשאמרה, "שמעתי שיש דיבור על כניסה לעזה בימים הקרובים."

"כן..." הוא מלמל, "תמיד היה דיבור על כניסה לעזה, כלומר, מתחילת המלחמה. ובכל זאת זה עוד לא קרה. לדעתי זה קשור גם לארצות הברית. אבל, טוב, אני מניח שבאמת תהיה כניסה לעזה בשבוע הקרוב."

הוא גם רצה להגיד שלדעתו הפלוגה שלו יהיו מאלה שיכנסו לעזה הראשונים, והוא מתכוון להצטרף אליהם... אבל מיד עצר את עצמו, הוא הדאיג אותה מספיק להיום.