דמעות של מלחמה - (חרבות ברזל)

פרק 23 - הבשורה

‏מאי ירדה בתחנה המרכזית בירושלים ומשם לקחה אוטובוס למלון יהודה, שניצב בסמוך לגן החיות התנכי.

‏היא הרגישה את ליבה הולם בעוצמה שנכנסה בשער וחלפה על פני הבודקה עם השומר.

״ צהריים טובים,״ הוא מילמל לעברה.

‏היא הנהנה, עסוקה מדי במחשבות שלה, פתחה את דלת הזכוכית, והתקדמה פנימה.

‏הלובי היה גדול ויפה, ממש בכניסה היו ספות מהודרות ולדם שולחנות זכוכית קטנים, ממול הספות מצווה עמדת קפה שווה, עם עוגות ועוגיות ממולאות בשוקולד וקצפת טעימה.

‏ מאי התקדמה לדלפק, שהיה ממש צמוד לעמדת קפה.

״ אני ממשפחת אודל,״ היא אמרה לאישה השמנה שעמדה מאחורי הדלפק, היא הייתה נמוכה מאוד, בעלת שיער ג׳ינג׳י קצר, היא שמה אודם בצבע אדום בוהק, וסומק ורדרד על לחייה העגולות.

״אה...״ מילמלה האישה, פתחה מגירה ענקית מלאה בצרורי מפתחות. היא הוציאה מצרור ענק מפתח זעיר וקלוד מעט והנחה אותו על הדלפק, ״ חדר 19 בקומה השנייה. יש ממש פה מדרגות,״ היא הצביע לצד ימין שם נראה גרם מדרגות גדול.

‏ מאי התחילה לטפס, אבל האמת, שזה נגמר מאוד מהר, והיא כמעט ולא התנשפה.

‏היא התקדמה במסדרון וקרה בקפידה כל שלט שהופיע על דלתות העץ הגדולות.

״ חדר 17...״ היא קראה והתקדמה עוד, זה אמור להיות איפשהו שם... הנה!

‏היא נעצרה מול דלת העץ שעליה היה של חום עם חריטה עבה:

‏חדר 19

‏ מאי דפקה שלוש דפיקות חלושות ורעדה מעט לפני שפתחה בחשש שאת הדלת, לא מחכה לתשובה.

״אבא? אמא? נני?״

היא הציצה פנימה, מלאת התרגשות אך בו בזמן חוששת.

"אימאאאא!" היא קראה כשפגשה במבט המוכר, ורצה פנימה בהתרגשות.

היא התיישבה על המיטה לצד אימה וחיבקה אותה כל כך חזק עד שהרגישה את גופה כואב.

"מאיוששש! את בסדר! יפה אחת!"

"התגעגעתי," היא התייפחה וחיזקה את החיבוק.

היא לא ידעה למה זה כל כך ריגש אותה.

היא פשוט כל כך שמחה לראות אותם!

"איך אתם?" שאלה בדאגה.

"בסדר," ענתה נני בקולה המתוק ורצה לחבק את אחותה.

"רננה!!!" קראה מאי בהתרגשות וקירבה אותה אליה, לאחר שתיקה קצרה היא מלמלה, "זה נראה שאת ממש נהנית מהמלון הזה."

"כןןן!" קפצה נני, חיוך ענק על פניה הקטנטנות.

מאי תפסה אותה ומנעה ממנה להתחיל לקפוץ על המיטה, היא הצמידה אותה אליה בחיבוק ונשקה ללחייה הסמוקות והנפוחות.