כשהגיעו אל נעה היא חייכה אליהן באושר, נעלה את הרכב, וחיבקה אותן בהתרגשות.
"הולכת להיות מסיבה מטורפת," אמרה נעה, שכבר שמעה את המוסיקה מתנגנת ברקע. "לא הבאתי איתי כלום, אז... אהממ יולי, אני יכולה לשים את המפתחות אצלך בתיק וכשנסיים תזכירי לי לקחת אותם ממך?"
"כן, בשמחה," ענתה יולי ופתחה את התא הקטן בתיק החמוד שלה, (שהיה בצורת ארנב לבן ופרוותי) נעה הכניסה אליו את מפתחות הרכב וסגרה את התא.
"יאללה, אני מזה רעבה, אתן באות לאכול?" שאלה נעה בהתלהבות.
"כןןן!" יש דוכני אוכל שווים ממש!"
האווירה במסיבה היתה כל כך טובה שהן החליטו להישאר עד אור הבוקר. כל הלילה רקדו, שרו, ואכלו. פיצצו קונפטי אחת על השנייה, צבעו את הלחיים באודם חום, ולא הפסיקו לצחוק ולחייך.
אפשר היה להגיד שזה היה הלילה הכי טוב בחייה!
השמש החלה לזרוח אל מול כל החוגגים המאושרים, שמיים סגלגלים צצו, והאוויר החל להתחמם.
מאי עמדה עם יולי ונעה בתור ללימונדה קרה. המוזג כבר נראה עייף מהלילה הארוך, הוא שאל אותן כמה כוסות הן רוצות בקול עצבני ולא הפסיק לפהק.
"3 בבקשה." ענתה לו יולי.
המוזג הנהן וחילק מיץ לשלושת הכוסות.
"תודה," מלמלה יולי וניגשה לקחת את המיץ, אך קול יירי הבהיל אותה, והיא שמטה בטעות את הכוסות אל הקרקע, מתבוננת בהן מתנפצות.
"נו, באמת," התעצבן המוזג, והחל לנקות את המיץ שנשפך עם סמרטוט ירקרק.
"סליחה," מלמלה יולי, היא חיכתה שהמוזג יביא להן כוסות אחרות של לימונדה, ואז הן לקחו את הכוסות והתיישבו על הספסל לשתות את המיץ הקר.
"מה זה הפיצוצים האלה?" שאלה יולי ולגמה שלוק מהמיץ שהיה בידה.
איזה פיצוצים?" שאלה נעה, ולגמה גם היא מהלימונדה הקרה.
"מה? לא שמעתן?"
מאי שללה בראשה, גם היא לא שמעה שום פיצוצים.
"היה כזה צליל של ייריות," אמרה יולי, תוהה איך רק היא שמעה את הרעש.
"את בטוחה שזה לא היה חלק מהמוסיקה?" שאלה מאי.
האמת, זה די הגיוני סך הכל, חשבה לעצמה יולי. אולי, זה פשוט סתם היה נדמה לה.
הן לגמו בעדינות את המיץ הקר. יולי סיפרה להן על הבית החדש שהם עומדים לקנות בטבריה, וכשיעברו לשם (בעלה והיא) יהיה להן הרבה יותר קשה להיפגש.
נעה כל כך התרגשה ואיחלה ליולי בהצלחה במעבר, ושתמיד היא תישאר קרובה בלב.
"תודה," ענתה יולי, ושתתה את השלוק האחרון במיץ. "זה באמת מרגש, להתחיל לגור ביחד."
סדרת ייריות נשמעה לפתע, וקטעה את השקט המובך ששר בחלל.
YOU ARE READING
דמעות של מלחמה - (חרבות ברזל)
Aventuraאנשים דואגים ומבוהלים החלו לברוח, צורחים וצועקים בפחד, ייריות שהתחילו להתעצם ולהתחזק. היו גם כמה משוגעים שצעקו; "מחבלים! מחבלים!" ואף אחד לא היה מסוגל להאמין להם! אף אחד לא היה מסוגל להאמין שהמסיבה הזאת תיגמר בכזה אסון... 7.10 התאריך ששינה הכל. התאר...
