החדר היה מואר באור צהבהב עמום שהזדרך ממנורות ענק ומגבישים דקים ואפורים.
שורה של כעשרה גברים ונשים ישבו בדממה על כיסאות עץ מפוארים ומכובדים, ראשם כפוף, ופניהם נפולות.
איש גבוה, בעל שיער אפרפר, אף חתום, ומשקפי חרמש גדולות שמסתירות את עיניו הירוקות, עמד מולם, פניו גם כן היו נפולות ומבויישות מעט.
הוא הביט בכולם במעין הבעה מתנצלת וחוששת, כאילו חושב כיצד להגיד את שעליו לומר, מבלי להעלות גל של כעס.
"אני..." הוא מלמל, "לצערי אני... אין לי כל כך הרבה לחדש לכם."
איש שמנמן שישב בקצה השורה נאנח אנחה עמוקה. הוא לא ציפה שיהיה אחרת, אך בכל זאת קיווה שתהיה לו בשורה טובה להגיד.
"אנחנו... כל המדינה, נכנסה בין רגע למצב לא ייאומן. זה באמת כל כך לא נתפס שכל הזוועות שקרו באמת אמיתיים, ולא איזה סרט אימה. אתם מרגישים את המצב כל כך מקרוב ו -"
"זה מה שבאת לעשות?" שאל אותו איש שמנמן, "לספר לנו מה קורה במדינה ומה אנחנו מרגישים? אז אם ככה באמת שאין צורך. אתה מבזבז את הזמן היקר שלנו ושלך."
האיש הגבוה בעל משקפי החרמש השפיל מעט את ראשו; "תשמעו אני... אין לי יותר מדי מה להגיד לכם שירצה אתכם. אין לנו כל כך מה לעשות בנידון, חוץ מ - "
אישה צעירה, נראית כבת 25, שישבה באמצע השורה, החזיקה ממחטת טישו וקינחה את אפה.
היא מלמלה תוך כדי משהו לא ברור, ומיד לאחר מכן פרצה בבכי כואב.
אישה מבוגרת ממנה, שישבה בסמוך לה, הניחה את ידה על כתפה המרוטה של השנייה כאות הזדהות וניסיון לנחם אותה.
"לא הגיוני שאין לממשלה מה לעשות עם זה!"
"דיייי," התייפחה האיש הצעיר בבכי, "תחזירו לי... אותם..."
"אני מבטיח שנעשה כל מאמץ כדי להחזיר אותם הביתה לשלום!" ענה האיש הגבוה, "אנחנו כולנו אתכם בסיפור הזה. כולנו כל כך רוצים שהם יחזרו! ודואגים להם בלי סוף."
"הם הילדים הקטנים שלי..." יבבה האישה, לא עוצרת לרגע את הבכי.
הוא הביט בה לרגע, מלא רחמים, אך אז הפנה את מבטו אל שאר נוכחים בחדר והמשיך, "חשוב לי שתדעו שאתם לא לבד בצרה הזאת. אנחנו כאן לצידכם תמיד! ואנחנו גם כואבים ודואגים לקרובים שלכם. נעשה כל שיבכולתנו כדי להחזיר אותם!"
גבר אחד נעמד וגרר את הכיסא שלו לאחור, על פניו הבעה מבועתת ורצינית. עיניו הירוקות היו נראות רטובות מעט, ושפתיו היו קמוצות. הוא העביר יד בשערו החום ואמר בביטחון, "אני דורש שתחזירו לי את הילד שלי בכל מחיר!"
האיש הגבוה שתק לרגע, אך אז מלמל, "אבא של מי אתה...?"
"דב, דבי אודל."
**************
"אחרי כמה ימים מסיבים של תרגולים, אנחנו יוצאים ליישם אותם בשטח בזמן אמת." אמר המפקד והביט טוב טוב בעיניהן של הנשים העומדות מולו. "אמה, את נשארת פה להאזין לקשר ולדווח לנו על מקרים. כל השאר, אתן באות איתי להסעה הממוגנת פה," הוא הצביע על כלי רכב גדול ומוזר שהיה ממוגן יירי מכל הכיוונים.
הן הלכו אחריו במהירות ונכנסו מתוחות וחוששות להסעה.
"אנחנו נכנסים לשדרות," הוא הסביר, רק אחרי שכולן התיישבו, "לטפל בחיילים היקרים שלנו שנפצעו. אמה תמקם אותנו ותסביר בדיוק לאן צריך להגיע, היא נמצאת בחדר הבקרה ומאזינה לקשר..."
זאת היתה נסיעה מאוד מלחיצה ומתוחה. מאי עוד לא היתה בטוחה שהיא מוכנה. אבל סוף כל סוף תרגיש משמעותי. באמת...
"אני מזכיר, אם חל עליכן איום כלשהו כשאתן הולכות לפנות פצוע, אתן נסוגות לאחור ולא מפנות אותו מהאזור החם. זה ברור?!"
כולן הנהנו בהסכמה. מאי לא ידעה כמה קשה יהיה לה לעמוד בכלל הזה...
הן ירדו בשטח מלא בעצים גבוהים, חלקם שרופים מעט, וחלקם עירומים מעלים. מרחוק, הן שמעו ייריות ומישהו צועק משהו לא ברור.
הקשר של המפקד נדלק, והבהיל מעט את מאי. קולה של אמה הדהד בחלל, "הלו? שומע עבור? תמשיכו לרוץ קדימה. 13 מטר. 4 פצועים במצב קל ואחד במצב קשה."
"שמעתי. בטיפול," ענה המפקד למכשיר הקשר שאחז בידו, והורה לכולן לרוץ קדימה ביחד איתו.
זאת לא היתה ריצה כל כך ארוכה, אם לא אפילו קצרה, אך מאי הרגישה איך דופק ליבה עולה, ואת הלחץ גוער בתוכה.
מכיוון שבאו רק לטפל בפצועם, ולא להילחם, הן נכנסו לשדה הקרב רק עם הקדח שחור קטן, והאמת, שהיה בזה משהו מאוד מלחיץ.
היא שמעה את הייריות מתחזקות ככל שהתקרבה קדימה, והרגישה את דופק ליבה הולם בחוזקה.
אמה אמרה בקשר כמה דברים לא ברורים, אך המפקד הנהן בראשו והורה ליהלי, רותם ומאי לרוץ ימינה ולחפש את 2 הפצועים שנמצאים שם. אחד מהם, בהערכה למצב קל, והשני קשה.
הן שמעו מישהו צועק, וניסו להתקדם לעבר הקול כמה שיותר מהר.
מולן נגלה משטח עפר גדול, וכל כך הרבה עצים ושיחים שרופים לחלוטין. על העפר היו סימני ייריות ובערה. לא היה ניתן לפספס שאירע שם קרב.
2 בחורים שכבו במרחק של כ3 מטר אחד מהשני. האחד, שהיה רחוק יותר מהן, נראה שאיבד הכרה. והשני, שכב על הפיח השחור ואחז ברגלו שהיתה פצועה וספוגה בדם.
"יהלי ורותם, רוצו לשם!" פקדה מאי, והצביעה לכיוון הבחור שהיה רחוק יותר מהן, שהיה שרוע על הריצפה, ונראה היה שלא נשם כלל. "אני אטפל בו," היא התחילה לרוץ לכיוון הפצוע הקרוב יותר.
צרור ייריות הוטח ממש מעליה. היא התכופפה מיד והגנה על ראשה בעזרת ידיה.
"מאיייי! תתרחקי משם!" צעקה אליה יהלי.
אך מאי לא הקשיבה, מיד כשהייריות פסקו היא קמה בחזרה ורצה לעברו של הפצוע.
הוא צעק משהו לא ברור, מאי התכופפה אליו, והביטה הישר לתוך עיניו ברחמים.
אבל משהו בהם היה ממש מוכר לה. עיניו קעורות מעט, בצבע תכול מהמם שהזכיר לה –
"דור???"
YOU ARE READING
דמעות של מלחמה - (חרבות ברזל)
Aventuraאנשים דואגים ומבוהלים החלו לברוח, צורחים וצועקים בפחד, ייריות שהתחילו להתעצם ולהתחזק. היו גם כמה משוגעים שצעקו; "מחבלים! מחבלים!" ואף אחד לא היה מסוגל להאמין להם! אף אחד לא היה מסוגל להאמין שהמסיבה הזאת תיגמר בכזה אסון... 7.10 התאריך ששינה הכל. התאר...
