יולי, יולי, בבקשה תעני לי, בבקשההה, התפללה מאי, שישבה במיטה, בחדרה של נעה ואחזה בטלפון המנופץ, מקווה כל כך שיולי תפעיל מצידה את השיחה.
אבל השיחה שוב נותקה מעצמה. והפחד בתוכה הלך וגדל.
רק שלא קרה לה כלום
"בבקשה,
תעני,
תגידי שכלום לא קרה,
תאירי את קצה המנהרה.
איך לפני כמה שעות
עוד חגגנו במסיבה,
ועכשיו לבד בחדר,
מסביב רק שקט, דממה.
אז בבקשה,
תעני,
שאפסיק כבר לדאוג..."
הטלפון צילצל, מאי מיד הביטה במסך בסקרנות. היא כל כך קיוותה שזו יולי, מתקשרת אליה בחזרה. אבל על המסך היה כתוב;
דור שלייי😘
"מאי," הוא אמר, "תשמעי, אין לי כל כך הרבה זמן להסביר, אבל חשוב לי להגיד לך. פגשתי את המשפחה שלך, והם ביקשו ממני למסור שהם בסדר."
"יואווו," קראה מאי אל הטלפון המנופץ, היא הרגישה כאילו סרה מעליה קליפה ענקית של דאגה, "אז מה? כולם בסדר?!"
דור שתק לרגע, כאילו מנסה לחשוב מה עליו לענות.
"כן," הוא מלמל לבסוף, עדיין תוהה אם היה צריך לשקר.
"תודה דור! אתה לא מבין כמה הרגעת אותי!" אמרה באושר.
"אהאה..." הוא נאנח.
"אני כל כך אוהבת אותך," מלמלה מאי.
"גם אני אותך! ו... זהו. אני די צריך לסגור."
"ביי," היא מלמלה כשהשיחה בדיוק נותקה.
תודה! תודה! תודה! תודה שהם בסדר! היא אמרה בליבה, זאת היתה הקלה ענקית בעבורה.
"מאי, את רוצה לאכול משהו?" צעקה נעה מהמטבח.
"כןןן," היא קפצה, קמה מהמיטה והלכה במהירות למטבח. "יאללה, מה נכין?"
"תוציאי ירקות מהמקרר ותחתכי," ענתה נעה ופתחה את דלת המקרר, "אני אהמממ... אכין פסטה?"
"מצויין."
"מה זה המצב רוח הזה פתאום?" שאלה נעה ששמה לב למשהו חריג בהתנהגותה שלי מאי.
"פשוט... דור התקשר אליי ואמר שהוא פגש את המשפחה שלי, וכולם בסדר!"
"וואוו," אמרה נעה בשמחה, "כיף לשמוע!"
מאי הנהנה בראשה, על פניה חיוך עדין, קמט הדאגה קטן במעט. היא הרגישה הקלה ענקית.
היא הוציאה מהמקרר את הירקות והתחילה לחתוך אותם לחתיכות קטנות, שעה שנעה כבר הכניסה את הפסטה לסיר המים החמים.
זאת היתה הארוחה הטעימה ביותר שאכלה מזה יומיים, מאז השביעי באוקטובר.
YOU ARE READING
דמעות של מלחמה - (חרבות ברזל)
Adventureאנשים דואגים ומבוהלים החלו לברוח, צורחים וצועקים בפחד, ייריות שהתחילו להתעצם ולהתחזק. היו גם כמה משוגעים שצעקו; "מחבלים! מחבלים!" ואף אחד לא היה מסוגל להאמין להם! אף אחד לא היה מסוגל להאמין שהמסיבה הזאת תיגמר בכזה אסון... 7.10 התאריך ששינה הכל. התאר...
