אהבה לוהטת || דואט האהבות [2]

פרק 54

ריס:

"תתעורר על עצמך!" קולטון העיף לי סטירה ונהמתי בזעם. "אשתך נחטפה על ידי איזה מניאק מזדיין שאתה לא יודע מי הוא יחד עם שני שומרי הראש שלה. אתה לא יודע מה עושים לה שם! איך פוגעים בה."
"אני יודע." לחשתי וקים שהחזיקה ג'ואי על ידיה והעברתי את ידי בשיערי. "הבן של זונה הזה-"
"ריס זה לא יעזור עכשיו! תנסה למצוא אותו! להבין מי זה." אית'ן הסתכל עליו ואז עליי והנהן. "ריס, אתה חייב להתאפס."
"לך תזדיין."
"ריס."
"היא לא רצתה לצאת! אני לחצתי עליה! אם היא לא-" קולטון בעט בי ונפלתי אחורה מהכיסא.
נהמתי וקמתי אליו. הכיתי אותו בחזרה עד שהוא דחף אותי ממנו, דם זולג מפיו. "תמצא איפה אשתך, ריס." הוא נהם והלכתי אל ג'ואי. לקחתי אותו ממני ויצאתי החוצה. חייל עמד ממש מחוץ למפקדה והסתכלתי עליו. "מה אתה עושה כאן?"
"אני מצטער, מר קלארק. רציתי לשאול את אית'ן משהו." הטיתי את ראשי וגיחכתי. "אתה חושב שאני אידיוט?!"
"מיה בוכה למעלה."
"אז למה כשיצאתי זה היה נראה כאילו ניסית לברוח?" הוא החוויר והלך צעד אחורה. "למה?!" קולטון יצא החוצה ובחן את החייל. "תקשור אותו לאיזה כיסא, תבדוק שאין עליו מכשירים." הוא הנהן ומיהר לעשות את זה.
נכנסתי פנימה בחזרה והתיישבתי מול המחשב. "אנחנו מוצאים את אמא שלך עכשיו, ג'ו. אני מבטיח שעוד מעט היא תבוא ותציף אותך בנשיקות שיגרמו לך לצחוק כמו שאתה אוהב." הוא חייך ונישקתי את הלחי שלו. בחנתי את אית'ן שבחן את החייל. "מיה בוכה. היא למעלה." אמרתי והוא בחן את האיש. "מה עשית לה?!"
"כלום! אני אמרתי לריס שבאתי להגיד לך שהיא בוכה, הוא לא האמין לי."
"אני לא מאמין לך גם." הוא קם והעיף לו אגרוף. "מה עשית לה?!" החייל ירק דם וחייך. "כלום, אית'ן. תעלה למעלה."
"אל תקרא לי אית'ן אני הבוס שלך, לא חבר שלך." הוא בחן את עיניו. "יש לי הרבה בוסים." לחש וצחק. "אתה לא אחד מהם, אית'ן. אפילו בת הזוג שלי בוסית טובה יותר ממך." אית'ן זעם כל-כך, אך במקום להגיב הוא יצא מהמפקדה. "ג'ואי." קולט לחש ולקח אותו ממני. התחלתי לבדוק כמה דברים במחשב, מהסרטון, וניסיתי לאתר את מייסון או ניית'ן.
ידעתי שאת אלה לא אצליח לאתר. לא היה עליה שום-דבר כנראה.
אבל נראה שמי שחטף אותם חכם כי אין שום דבר שאפשר לאתר אותם דרכו, זה נראה שכולם במקום אחד מרכזי, הסיכויים שהם של נמוכים. אבל בגלל שמי שחטף אותה הוא לא מכנופיה או ארגון פשע, אי-אפשר לדעת.
"מי זה יכול להיות?" שאלתי את עצמי ושפשפתי את הלסת שלי.

אית'ן:
♥︎♥︎♥︎

מיה שכבה על המיטה שלנו, רועדת ובוכה, ידיה על בטנה. "מיה-"
"למה לא באת?"
"מתי?"
"מקודם, אית'ן. אני צרחתי. לא שמעת אותי?" היא התרוממה והסתכלה עליי. הצמדתי אותה אליי והיא בכתה לחזי חזק יותר. "מה קרה, מיה?"
"אני יודעת איפה אלה. הוא אמר לי. אני לא חושבת שהוא התכוון."
"אז למה את בוכה, נסיכה שלי?" שאלתי והיא הסתכלה עליי ובלעה את רוקה. "אני מ-צטערת." לחשה וליטפתי את הלחי שלה. "מה קרה?"
"לא יכולתי להילחם."
"מה הוא עשה, מיה?" שאלתי בזעם. אם הוא אנס אותה... "אתה יודע מה." היא נצמדה אליי עוד ובהתה בקיר. "אני ארצח אותו. בחיי."
"אני יודעת." קולה היה שקט ורועד. "זה כאב לי, אית'ן."
"אני מצטער." לחשתי וליטפתי את ראשה. נישקתי אותה והיא נאנחה. "למה אני?"
"אני לא יודע, נסיכה שלי. אני לא יודע." שמתי את ראשה על חזי, והיא הקשיבה לדפיקות ליבי, כמו שהיא אוהבת.
מיה הייתה הראשונה שאהבתי והיחידה שאוהב, אני אוהב אותה יותר מכל דבר בעולם והעובדה שפגעו בה והיא בוכה ככה גורמת לליבי להתכווץ. "אני אוהב אותך, מיה. והבן זונה המניאק הזה שהעז לעשות דבר כזה ישלם על זה. אני לא אתן לאף-אחד לפגוע בך."
"אתה כבר הבטחת את זה!" היא צעקה עליי. "ואתה לא קיימת."
"מיה, נסיכה שלי, תירגעי. זה לא בריא לו." ליטפתי את בטנה והיא בכתה. "אית'ן, אני עדיין מרגישה את הידיים שלו עליי." קולה היה חנוק.
עטפתי אותה בזרועותיי ונשכבתי כך שהיא מעליי, גופה רועד ואני ממשיך לחבק אותה.
נישקתי אותה נשיקות קטנות ורכות שגרמו לה לאט להירגע. "אני לא רוצה שידעו. אני לא רוצה שהבן שלי ידע שאנסו אותי, אני רוצה שכולם ישכחו מזה, שאף-אחד לא ידע."
"אבל אנשים יודעים, נסיכה שלי."
"אבל שהאנשים שלא יודעים לא ידעו. בבקשה, מפלצת שלי. אני מתחננת אליך." היא בכתה ונאנחתי. "מה שתרצי, נסיכה שלי. בשבילך אעשה הכל." היא נצמדה אליי עוד ונישקה אותי. "אני רוצה להתקלח."
"בואי." הרמתי אותה עליי. לקחתי אותה למקלחת ועזרתי לה להתקלח. שיצאנו היא אמרה לי איפה אלה והלכה לישון בחדר אחר, פחדה לישון בחדר הזה.
נכנסתי למפקדה. קולטון העיף לחייל. הלכתי לשם, הוצאתי את הסכין שלי וחתכתי את העור שלו, הדם לא יצא במהירות, הוא יצא לאט-לאט, אני רוצה שירגיש בכל שנייה איך חייו נלקחים ממנו.
דקרתי עוד פעם, עוד פעם במקום שיגרום למעט איבוד דם באופן איטי וחלש. הוא נהם בכאב שחתכתי אותו מעט יותר עמוק באזור הפנים וחייכתי. "אני ממש ממליץ לך לזיין את מיה שהיא עצבנית או מפוחדת, שהיא אפילו לא-"
"קןלטון תוריד אותו לתאים." הוא הנהן ומיהר לבצע את זה. "מה תעשה לו?"
"מה שאני תמיד עושה." חייכתי וצחקתי. הוא הניד בראשו בחוסר אמון. "אתה ממש מאבד את זה שזה קשור במיה."
"מיה היא חלק ממני, היא אשתי. האמא לילדים שלי והאישה היחידה שתמיד אהבתי ואוהב. מי שיפגע בה, ימות. משוואה פשוטה שקל לזכור." הוא הנהן. "ואני יודע איפה אלה. הוא פלט את זה למיה בטעות." הוא הטה את ראשו. "אתה בטוח שזה לא מלכודת? מה הסיכויים שהוא פלט את זה? מה הסיכויים שהוא באמת ידע איפה הוא?"
"אני אומר לך מה שאני יודע, ריס. תבדוק את זה."
"איפה היא?" אמרתי לו את המקום וירדתי למטה. בדרך לקחתי רעל עצבי. זה יעשה את רוב העבודה.
נכנסתי לתא בו הוא נמצא וקולטון היה נראה עצבני מאוד.
"מה הוא עשה?" הוא שתק ושיחק עם סכין בידיו. "תשתעשע, קולטון. שלא ידמם יותר מדי. פציעות שיגרמו לדימומים איטיים. שירגיש איך-" אבל לפני שסיימתי את המשפט קולטון כבר עשה את זה. דקירות ושריטות שיגרמו לדם לזלוג מהגוף לאט-לאט, יכאבו לו בכל שנייה. הוא עצר וקם לעמוד לידי.
"מה אתה מתכנן לעשות לו?" שאל והסתכל עליי ואז על המזרק. "מה זה?"
"רעל עצבי." לחשתי והוא זקר גבה. "אתה תראה." התקרבתי לחייל והוא ניסה להתנגד, השתולל. קולטון תפס אותו והחזיק אותו, זועם. "תפסיק לזוז." נהם. הזרקתי לחייל את החומר.
בתוך כמה דקות החומר אמור להשפיע.
הוא ייכנס למחזור הדם, יגרום לעיקצוצים בשרירים, הדופק שלו יעלה ותחושת אי-נוחות תתפשט בו.
השרירים יתכווצו, הקטנים ואז הגדולים. הכאב יתגבר עוד-ועוד, לאט ובכאבים מייגעים הכאב יגיע גם לסרעפת, לשרירי הצלעות ושרירי עזר לנשימה.
זה ירגיש נורא, השרירים נתפסים, שורפים ומתכווצים, הכאבים אדירים.
לאחר זה השרירים יאבדו קשר עם הגוף, שם מתחיל השלב הסופני, תוך כמה דקות הוא עמוד למות. הגוף נחלש לגמרי, ומאבד כל יכולת להמשיך לנשום.
"אתה יכול להמשיך לצפות, אני עולה למיה." הוא המהם ועליתי למעלה. נכנסתי לחדר שהיא נמצאת בו ובחנתי אותה, היא ישנה.
הלכתי לחדר שלנו והורדתי את המצעים, החלפתי אותם ודאגתי שיביאו מזרן חדש, כי אני לא אסכים שמיה תישן על המזרן הזה.
תוך שעה כבר הייתי אחרי מקלחת והמזרן החדש היה מסודר עם מצעים על המיטה. הלכתי לחדר בו מיה נמצאת והרמתי אותה עליי. "היי," היא לחשה בקול צרוד. עיניה נפוחות מדמעות.
"תחזרי לישון, נסיכה שלי, אני לוקח אותך למיטה שלנו. אני אהיה איתך. החלפתי את המזרן למזרן חדש והחליפו את המצעים." היא המהמה ונשקתי לשפתיה. נכנסתי לחדר והורדתי אותה על המיטה.
נשכבתי לידה וחיבקתי אותה אליי.
נישקתי את שפתיה. "לכי לישון קטנה שלי."

——
הפרק מוקדש לרון שאובססיבית לאיתן ומיה וטוענת שהיא אשתו של שון לומברדי🤷🏻‍♀️💘
אני אוהבת אותך פינוקיו ומקווה שנהנית מהפרק😊