אהבה לוהטת || דואט האהבות [2]

פרק 39

ריס:

שכבתי שאלה רדומה, ראשה על החזה שלי ואני עדיין מלטף את שיערה הבלונדיני. רכנתי ונישקתי את ראשה.
יצאתי מהחדר וירדתי למטה. אית'ן היה במטבח, נשען על השיש ושתה וויסקי. "אני צריך שתחזור עוד פעם כל כל הפרטים. אני לא ממש זוכר."
"האנטר ריינולדס, בן שלושים ושלוש, נשוי עם שתי ילדות – סיאנה וליב." הוא הידק את לסתו וגלגלתי עיניים.
כן, זה שמה של אחותו שנרצחה. אבל הוא יתמודד.
"אתה צריך לזכור שהפנים שבמאגר הם לא הפנים שלך, אז לא משנה איך – תכסה כמה שיותר חלקים מהפנים שלך. אם הם מדברים איתך – אל תיצור קשר עין. הם יזהו אותך. הם חדים, טעות אחת והם מעיפים אותך בבעיטה בחזרה לכאן ורוב הסיכויים שנגיע למצב של מלחמה עוד-פעם. ואני לא מתכוון לעמוד לצידך ולהילחם עם המשפחה שלי."
"הם לא המשפחה שלך ובתור הקונסיליירי של קנדה אם לא תעמוד לצידי, זה נחשב בגידה."
"כל עוד אני לא בוגד במשפחה שלי לא אכפת לי לבגוד. אני לא מתכוון להילחם בלומברדיים ובטח שלא בקים וקולטון."
"אז תחזור לניו-יורק."
"ומי ישמור כאן בזמן שתרוץ למיה שלך?" הרמתי גבה והוא האדים בעצבנות ושתה עוד מהוויסקי.
"אני צריך ללבוש משהו מיוחד?" הוא שאל בקול עמוק וכועס.
חייכתי בהתגרות. "כן. מדי ליצן." הוא חשק שיניים והתכוון להעיף לי אגרוף אבל תפסתי את ידו בזמן. "תיזהר אית'ן." נהמתי עליו והוא נעץ בי מבט זועם. "אתה זוכר את הפרטים?"
"האנטר ריינולדס בן שלושים ושלוש נשוי פלוס שתיים, סיאנה ו- וליב." הנהנתי.
"יש מדים. דיברתי עם אחד החיילים שאני סומך עליהם שיביא לך בשדה תעופה, שאתה נוחת." הוא הנהן ואלה נכנסה לחדר. היא לבשה רק חולצה שלי. "היי," היא לחשה ונצמדה אליי. היא חיבקה אותי וחיבקתי אותה חזרה. "הטיסה שלך עוד שעתיים וחצי." הוא הנהן בהבנה. "אני אלך להתארגן." הוא אמר והלך. הרמתי את אלה עליי והיא שמה על כתפי את ראשה הבלונדיני. נישקתי את ראשה.
"אתה כועס עליי?" היא שאלה בשקט. "לא היית כועסת אם הייתי מזיין מישהי אחרת ומכניס אותה להיריון?"
"אמרתי שאני מצטערת, ריס. אני-"
"תירגעי. הכל בסדר, סינדרלה. אני פשוט- אני פשוט שונא את המחשבה שילד שהוא לא ממני גדל לך בבטן.. תביני אותי."
"אני יודעת. אני יודעת, סליחה. אני פשוט- אני לעולם לא הייתי עושה את זה מרצוני, אני לא זוכרת כלום חוץ מכאב מעומם." ליטפתי את ראשה ועליתי איתה למעלה. "לכי לישון, סינדרלה." השכבתי אותה במיטה ונישקתי לשפתיה. "אני יורד למפקדה אם את רוצה משהו..."
"בסדר. אתה תוכל לבקש ממישהי לעלות לכאן גלידה? אני רוצה גלידה."
"בסדר סינדרלה שלי." ירדתי למטה והלכתי למטבח. "מר קלארק, זה הגיע לך בדואר." אחת העובדות אמרה והביאה לי כמה דברים. "תודה, אווה. את תוכלי לעלות לחדר שלי ושל אלה ולהביא לה צלחת עם גלידה וסירופ שוקולד?"
"כן, כמובן." היא אמרה והוציאה מהמקפיא גלידה.
הלכתי למפקדה עם כמה מהמכתבים שהיא הביאה לי והתחלתי לפתוח אותם. המכתב הראשון היה הזמנה בשביל ובשביל אלה לחתונה של אחד מהאנשים כאן בקנדה.
השני סתם היה משהו מטומטם וכשפתחתי את המכתב השלישי היו בפנים שני דברים – פתק ותמונה.
הוצאתי את התמונה ובהיתי בה, הדמות הזאת. הילד הקטן עם הכובע... פאק! זה אני. הדמות הזאת... הילד הקטן הזה שכל הזמן ראיתי – זה אני. פאקינג אני. איך לא שמתי לב לזה לפני?
נאנחתי והעברתי את ידי בשיערי. הוצאתי את הפתק.
אוהבת אותך.
היה רשום בכתב מחובר ומתחת, חתימה. החתימה של אמא שלי.
בלעתי את רוקי והפכתי את הפתק. היה רשום שם מספר טלפון.
מזגתי לי כוס וויסקי ולגמתי ממנה. אית'ן נכנס למפקדה. "אני רוצה לבדוק משהו לגבי אחד המועדונים." הוא אמר והתיישב מול המחשב. הוא בחן אותי. "למה אתה חיוור כל-כך?" הוא שאל והסתכל עליי. "אני רק- לא משנה." רוקנתי את שאר הוויסקי והסתכלתי עליו בחזרה. "אני עולה רגע לחדר שלי ושל אלה. אתה צריך את העזרה שלי במשהו לפני שאני הולך?"
"לא. הכל טוב. אני יוצא עוד מעט." הנהנתי בהבנה ויצאתי מהמפקדה. עליתי למעלה, אלה שכבה על המיטה ואכלה מהגלידה שלה. "בייב? הכל בסדר, זקן שלי? אתה נראה ממש חיוור."
"את... הילד, הילד שדמיינתי-" היא קמה מהמיטה והילד נשכב על המיטה לידה. "תיזהר, ריס. אל תסמוך עליה, היא מסוכנת. אמא שלנו מסוכנת." הוא לחש ונעלם. אלה הסתכלה עליי עם דמעות בעיניה וצעקה משהו שלא שמעתי, עד שאיבדתי הכרה.
התעוררתי שאני מחובר לעירוי ואלה שוכבת שראשה על חזי והיא ממלמלת דברים כמו, "אני אוהבת אותך". רכנתי ונישקתי את הלחי שלה. "אני אוהב אותך גם, סינדרלה." לחשתי לה והיא הסתובבה אליי בהפתעה והסמיקה. "אני התגעגעתי אליך!" היא חיבקה אותי בחוזקה.
"כמה זמן אני ככה שככה התגעגעת אליי?"
"שעתיים." הרופא אמר ונכנס לחדר. "אבל היא דאגה כמו אמא שדואגת לבן שלה." אלה הסתכלה עליי. "אתה יכול לנתק אותי מהזין הזה, בבקשה."
אמא שלנו מסוכנת.
אמא שלנו מסוכנת.
אמא שלנו- אלה הצמידה את שפתינו ונישקה אותי, הרגיעה אותי ואת הדופק שלי. "מה קורה? שתף אותי, ריס."
"קיבלתי מכתב." לחשתי בקול חנוק והיא הנהנה ובחנה עמוק את עיניי. "מה היה במכתב?"
"תמונה, תמונה של הילד שדמיינתי. זה היה אני, אלה. אני-"
"היי, תירגע." היא ליטפה את הלחי שלי. "מה זאת אומרת?"
"הילד שדמיינתי? זה הייתי אני. אני לא מבין איך לא קלטתי את זה לפני."
"מה עוד היה שם?" היא שאלה בשקט כאילו ידעה. "היה שם פתק. היה כתוב עליו, אוהבת אותך."
"מה?" היא שאלה בבלבול. "היה שם חתימה של אמא שלי."
"בגלל זה היית כל-כך חיוור?"
"כן. אבל לא רק זה. כשנכנסתי לחדר התכוונתי לספר לך, אבל כשקמת לעברי הוא שכב על המיטה. הוא אמר לי לא לסמוך עליה, שהיא מסוכנת. שאמא שלנו מסוכנת."
"אבל, היא חיה?" היא שאלה ובחנה אותי בדאגה מעורבת בפחד. "אני אבדוק את זה."
"מיס ווסט, את יכולה לזוז מעט הצידה, אני רוצה לבדוק את ריס." היא המהמה וזזה קצת.
הוא בדק אותי במשך כמה זמן וכשסיים הוציא את העירוי.
"תשתה הרבה מים, מר קלארק. זה חשוב." אמר ויצא, כנראה שלכיוון הביתנים שבחוץ.
אלה הסתכלה עליי. "ישנת בשעתיים האלה?"
"נרדמתי לחצי שעה. אבל הכל בסדר." חיבקתי אותה אליי ונשמתי את ריחה המתקתק לאפי. "את חושבת שתוכלי להביא לי את המחשב שלי מלמטה?"
"כן." היא לחשה ונישקתי אותה. "תודה." היא הלכה ולאחר שתי דקות חזרה עם המחשב שלי בידה.
היא התיישבה לידי ונתנה לי אותו. התחלתי לעבוד שראשה על כתפי והיא מתכתבת בטלפון עם קים.
"היא שואלת אם הכל בסדר?"
"כן." לחשתי ובדקתי את המצלמות. "לא..." מלמלתי בהתחרטות והזדקפתי. "מה?"
"היא בחוץ." אמרתי והידקתי את לסתי. קמתי מהמיטה ולבשתי את החולצה שלי שהייתה בקצה המיטה.
"ריס." אלה הזהירה ותפסה בידי. העפתי אותה ממני. "תישארי כאן. אל תצאי אלה. בבקשה."
"לא! אתה תישאר כאן. אתה אל תצא. לך תדע מה היא תעשה המשוגעת הזו! אתה מבין שהיא זייפה את המוות שלה?!"
"אלה-"
"אני אוהבת אותך. אל תלך לשם, בבקשה. בשבילי."
"זו אמא שלי."
"אמא שלך?! זו האישה שהתעללה בך! היא הרביצה לך-"
"אלה די!" צרחתי והיא התכווצה. דמעות מילאו את עיניה. ירדתי למטה והלכתי לכניסה. אלה ירדה במדרגות ונעמדה לידי.
"אמרתי לך להישאר למטה." נהמתי והיא הסתכלה עליי. "לא רוצה." התעצבנתי והרמתי אותה עליי. גררתי אותה למעלה. אישה הייתה שם. הידקתי את לסתי והרחקתי את אלה, אני לפניה והיא מאחורי גופי. התקרבתי אל האישה והיא הסתובבה אליי. "אמא?"
"ריס, אלוהים." היא חיבקה אותי והחלה לבכות. לא חיבקתי אותה בחזרה. אני לא חושב שזה הגיע לה וברור לי שהיא יודעת את זה.
היא התרחקה ובחנה אותי ואז את אלה שמאחורינו, היא הייתה קרובה הרבה יותר מדי מבחינתי והזהרתי אותה במבט. היא צעדה שני צעדים אחורה.
"אתה גדלת כל-כך," היא ניסתה לגעת בפני אבל עצרתי אותה לפני. "את אמורה להיות... את אמורה להיות מתה."
"אני- זה הכל היה שקר. אני הסגרתי את עצמי למשטרה, ו-"
"ושיקרת שאת מתה?! שעברת התקף לב ומתת! זה חולני את מבינה את זה! את התעללת בי במהלך כל הילדות שלי!" צרחתי עליה ודמעות עמדו בעיניה. "ריס, אני-" אלה התקרבה אלינו וחיבקה אותי. נישקתי את ראשה. "אני אוהבת אותך, ריס. תירגע." היא לחשה לי ואז הסתובבה והסתכלה על אמא שלי. "גברת קלארק. את תוכלי ללכת, בבקשה? ריס ב- סערת רגשות. אולי כדאי שתתני לו קצת זמן. תחזרי מחר בערב. תוכלי לאכול איתנו." הידקתי את ידי סביב מותנה של אלה. "בסדר. נתראה מחר." היא אמרה ויצאה.
אלה נישקה אותי והצמידה את מצחה לשלי. "הכל בסדר, זקן שלי. הכל בסדר."