DIFFERENT

פרק 39- עיגולים שחורים

זה פרק שאני אישית ממש ממש אוהבת!!!
•ליאן•
קמנו ליום האחרון של הטיול וכבר ב2 אנחנו חוזרים לבית ואין דבר שאני רוצה יותר מזה עכשיו.
שוהם לא היה פה בבוקר אז אני משערת שהא לא חזר בלילה, אחרי האירגונים של הבוקר התלבשתי וארזתי את כל הבגדים שלי סידרתי את כל החדר ויצאתי החוצה, לוקחת את המזוודה שלי והתיישבתי בלובי.
אחרי כמה זמן שהייתי באינסטגרם והצטלמתי שמעתי קולות של גבר ואישה והם התיישבו רחוק ממני בזמן שהיא מנסה להתחיל איתו והוא מרחיק אותה כל שנייה. אמג זה שוהם, ונועה. כבר הוא המשיך הלאה? אפילו לא נפרדנו, זה סך הכל ריב, או שכן נפרדנו? אוף לא לא, מחשבות אני פוקדת עליכן! צאו לי מהראש!
רגע... הוא העביר את הלילה איתה? הוא התקדם אליי והעביר מבט על הבגדים שלי "למה את לבושה ככה?" שאל עצבני, "ככה איך? כולה בגדים" עניתי כאלו כלום.
התאפרתי מלא הבוקר לפחות רבע שעה כדי להסתיר את העיגולים השחורים. "השורט קצר מידי והוא לבן, וחולצת בטן לבנה? באמת"
וואי איזה מעצבן הוא לפעמים, נעמדתי מולו "ככה התלבשתי וזה מה יש" הלכתי לכיוון האוטובוסים רואה שכולם שם, חיכיתי לסוף עד שראיתי לאיפה שוהם עלה, ועליתי לאוטובוס אחר, אני פשוט לא רוצה להיות איתו.
יש לי כאביי בטן של החיים בדוק אני מקבלת היום בערב או מחר. התקשתי להעלות את המזוודה ואז גיל ההוא עזר לי.
התיישבתי באוטובוס ושמעתי קצת צעקות
של מישהו אבל התעלמתי מזה

עברה לפחות חצי שעה ולא זזנו ולא הבנתי מה קורה, שמעתי צעקות מבחוץ שמישהו רב עם המורים, כמראה שהצעקות היו כל הזמן ופשוט לא שמעתי? "אני לא זז מפה" שמעתי בין כל הרעש, "אתם לא מבינים אה? מה אכפת לי מצידי לישון כפיות עם לטאה גםם" עוד צעקה עצבנית ואז קללות
עד שעלה איזה מורה אחד לאוטובוס הוא נאנח בייאוש הסתכל בין התלמידים ירד למטה וצעק "היא פה"
לא עברה שנייה ושוהם עלה והתיישב לידי כשהוא מתנשף בטירוף, לוקח אוויר, ונושם עמוק "למה לא עלית איתי לאוטובוס?" שאל ברוגע כשהרגל שלו רועדת מעצבים, זה לא פעם ראשונה שזה ככה. רגע. זה הוא שצעק ככה? "לא יודעת לא שמתי לב" שקר ברור ששמתי לב, "זה בגלל אתמול נכון?" שאל ולא עניתי והבנתי את מבטי לחלון, מהצד קלטתי שהוא הנהנן לעצמו ולאחר כמה שניות אמר,
"זה שרבנו לא אומר שנפרדנו הבנת? זה שרבנו לא אומר שאני לא אוהב אותך יותר ושלא אכפת לי ממך" הנהנתי באיטיות והוא הרים את הרגליים שלי ושם עליו ואז ליטף.
ניערתי את רגליי ממנו "זה שעשית דרמה כדי למצוא אותי לא אומר שהשלמנו" אמרתי עצבנית ממשיכה להסתכל על החלון.
"ממתי את מתאפרת?" שאל מתעלם ממה שאמרתי לו, "משהו היה חייב להסתיר את העיגולים השחורים מאתמול" עניתי.
הוא הרים את רגליי שוב וליטף, הפעם לא הורדתי פשוט נשכבתי על החלון ושיחקתי עם האצבעות שלי "בכית בגללי?" שאל ברכות מרים את מבטו אליי, הנהנתי באיטיות נזכרת בשיחה של אתמול, "מן הסתם" אמרתי כמובן מאליו, נזכרת כמה בכיתי, מבלי ששמתי לב זלגה לי דמעה והוא מיהר לנגב אותה,
"אני מצטער יפה שלי, את יודעת שהדבר האחרון שאני ירצה זה לפגוע בך" אמר ממשיך ללטף לא מוריד את מבטו ממני,
"אבל פגעת. והמון" הדמעות כבר זלגו ושמתי את פניי בין ידיי כשהדמעות לא פוסקות, כמה מטומטמת אני יכולה להיות? כמה? איך כמעט הפסדתי אותו? אני פשוט צריכה ללמוד לשתוק! הוא התקרב אליי והרים את ראשי "די אל תבכי" אמר מנשק אותי בעדינות, הוא המשיך את הנשיקה תופס ביד אחת את הלחי שלי וביד השנייה הרים אותי לשבת עליו והוא זה שנשען על החלון עכשיו. ניתקתי את הנשיקה משאירה את המצחים שלנו צמודים "אני שונאת אותך" אמרתי בשקט הוא רק הנהנן בשקט מלטף את גבי "אני יודע" נישקתי אותו שוב "אבל אני אוהבת אותך יותר" חייכתי חיוך קטן וחיבקתי אותו ונשארנו ככה כשאני מציירת ציורים על חולצתו

"סליחה" לחשתי לאחר שתיקה ולא מרימה את מבטי אליו "על מה?" שאל מבולבל, "על אתמול, על הריב המטומטם ההוא שבמקום להבין שאתה שומר עליי כעסתי כמו סתומה. וכבר גם היה נמאס לי להיות הילדה הטובה כל הזמן שבסוף יימאס לך ממנה" אמרתי בשקט, אוף זה המחזור הזה גורם לי להיות רגישה כל כך. "עוד לא הבנת שלא יימאס לי ממך? את הילדה הטובה שלי וככה אני רוצה אותך. אני סולח לך רק בתנאי שתסלחי לי ואל תחשבי דברים כאלה יותר" ענה מנשק את צווארי בזמן ששיחקתי בשערו. הנהנתי, מחייכת. מודעת לזה שרק אני יודעת שאני מחייכת כמו סתומה. "אפשר לדעת למה את רגישה כל כך?" שאל לא מנתק את שפתיו ממני, נאנחתי "כנראה אני צריכה לקבל" הוא צחק, אני יכולה לשמוע את הצחוק הזה שעות, עם הגומה השמאלית הממיסה שלו. "אני אוהבת אותך".