זכרונות כואבים

פרק 29:~"היי, את פה לבד?"~

~יום למחרת~

התעוררתי לצלילי הטלפון , התעוררתי בבהלה. לקחתי את הטלפון, ובלי לראות מי התקשר עניתי מהר. "הלו" אמרתי בישנוניות, אל תוך הטלפון. "אשלי, מתוק?" שמעתי מבעד לטלפון . הסתכלתי על צג הטלפון , והיה כתוב "אליסון-דוגמנות" . נזכרתי ! התשובת של הדוגמנות ! חשבתי לעצמי.

"כן , סליחה אליסון". אמרתי בעודי קמה במהירות מהמיטה. "יש לנו תשובה, יש לי 2 בשורות בשבילך. אחת טובה ואחת רעה. במה להתחיל?" היא אמרה.

טיפה חששתי, "בטובה" אמרתי. "טוב... אז החלטנו לתת לך להוציא אלבום , עם התמונות שלך. בעקבות הבשורה הרעה... אך יש לך אפשרות להוציא את האלבום מהתמונות, שאתה צילמת בבית. או שאנחנו נצלם אותך, צילום אכותי והכול את יודעת..." היא אמרה

דמעה מרדנית ירדה מעניי, אם זו הטובה אז מה הרעה? חשבתי. "והרעה?" גייסתי את כל קולי , אבל עדין קולי רעד. "הרעה היא, שלא התקבלת. אני מצטערת , התווכחנו המון בוועדה. אני באמת מצטערת לאב". היא אמרה.

"טוב תודה, שיהיה לך יום טוב". שוב ניסתי לגייס את קולי , אך שוב היה רועד. ניתקתי את הטלפון.

איזה עצבים , לא שזה היה חלום חיי. אבל למה לתת לבן אדם לחיות האשליות? למה לתת לי לחלום חלום ולפוצץ אותו? בשביל מה זה טוב? חשבתי.

אני לא מוותרת, אני הולכת לחפש לי עבודה. אני משתגעת כאן ! חשבתי.

חיפשתי עבודות באינטרנט , עד שמצאתי ! העבודה המושלמת!!

אולפן הקלטות , אני אלך לשם. זה 5 דקות מפה.

שטפתי פנים, לבשתי חולצה לבנה עם פסין שחורים, מכנס ג'ינס עם קרעים בברכים. שמתי נעלים , תכשטים, לקחתי את התיק ושמתי את המשקפי שמש שלי.

אני לא מתאפרת כי אני לא מאמינה שצריך להתאפר, אבל בתקופה שחייתי בבית . הייתי צריכה איפור , ובלי איפור הייתי נראת זוועה.

יצאתי לכיון המכונית שלי, הלכתי לסטארבקס. קניתי לי ארוחת בוקר וקפה. וישבתי לאכול.

"היי , את פה לבד?" מישהו אמר, הרמתי את ראשי מהאוכל וראיתי. ראיתי , את הגבר השני הכי יפה. אחרי בריאן כמובן. "אממ... כן אני פה לבד..." אמרתי. הוא חייך אלי , "אני יכול לשבת פה? פשוט אני לא אוהב לאוכל לבד , ואת נראת לי כמו אשת שיחה מענינת". הוא אמר. חייכתי אליו. והננתי לחיוב , "שב". אמרתי ברכות.

"אני פיטר". הוא אמר בעודו יושב על הכסא. "אשלי". שלחתי את ידי לעברו, בכדי ללחוץ את ידו. הוא גיחח ושלח בחזרה.

"את עובדת?" הוא שאל בהתענינות. "לא , אבל לאחר הארוחת בוקר אני הולכת לראיון עבודה". אמרתי, הוא חייך. "איפה?" הוא אמר. "אולפן הקלטות , פה לייד". אמרתי. הסתכל לעני, ורק עכשין שמתי לב לעניו היפות. עניו החומות כדבש.

"אני עובד שם". הוא אמר. "דאמט אולי נעבוד יחד". השבתי בתלהבות. "אפשר את הטלפון שלך רגע?" הוא אמר, הנהנתי לא מבינה. והושטתי לו את הטלפון שלי , הוא רשם משהו כיבה את הטלפון והושיט לי אותו.

"אני צרייך ללכת, ביי אשלי". הוא אמר. "רגע" קראתי לעברו בעודו הוא קם מכסאו. "אייך אתה הולך?" אמרתי. "אממ ברגל, זה שתי דקות מפה". הוא אמר בחיוך. "לא לא, בוא איתי. אני אקח אותך לעבודה. אך יש לי תנאי". אמרתי.

"ומהו התנאי גברתי?" הוא לחש לאוזני , בקולו הצרוד. "שתיקח אותי למנהל ,אני צרייכה לעשות ראיון לא?" אמרתי, הוא חייל באכזבה. כיאלו ציפה שאומר משהו אחר.. אני עוד אגלה את זה.

"אעזור לך". פיטר אמר. נכנסנו לרכב ונסענו.

~לאחר 5 דקות~

פיטר הוביל אותי לחדר המנהל, ונקש. "פתוח" צעקו מעבר לדלת. פיטר פתח את הדלת , "אדוני, יש כאן מישהי בשבילך. היא צריכה לעשות ראיון עבודה". פיטר אמר. "שתיכנס" נאמר מעבר לדלת. ונכנסתי, "בהצלחה" פיטר לחש באוזני כשנכסתי.

~לאחר חצי שעה~

"אין לי ספק בכלל , את מתאימה לעבוד כאן. מחר את תתחילי לעבוד כאן. תגיעי בשעה 10 למשרד שלי, ואצמיד לך מישהו שיעזור לך". דניאל אמר. המעסיק שלי. חייכתי אליו "תודה רבה אדוני". אמרתי, נזכרתי שפיטר קרא לו אדוני, אז לא שכחתי להוסיף את אדוני למשפט.

יצאתי ממשרדו, ולפתע ראיתי את פיטר. "פיטר" קראתי לעברו. הוא הסתובב וכשראה אותי , חיוך עלה על פניו. "אייך עבר?" אמר בעודו מתקרב אליי. "מחר אני מתחילה, אומיגד אני לא מאמינה!!!" אמרתי. הוא חיבק אותי . "אני האמנתי מהתחלה שתעבדי פה". אמר. חיבקתי אותה חזרה, ונפרדנו לשלום.