save me from you 2

פרק 2 - רוצחת

הפחד כבר מתחיל להיבנות בתוכי ואני לא בטוחה אם זה הפחד מהגופה השוכבת מולי או הפחד שהכל מתחיל שוב ושהשליתי את עצמי כשחשבתי שנוכל לחיות חיים מאושרים יחד. "אני אלך לבדוק" אריק אומר וליאם מאשר לו כשהוא טוען את אקדחו ואני מתחילה לרעוד במקומי. "אל תדאגי, זה לא קשור אלינו" הוא לוחש באוזני אך כשאריק מרים את ראשו מהגופה הוא נראה מבועת.

"יש לי תחושה רעה" אני אומרת וליבי מתחיל לדהור. משהו מושך אותי לצאת החוצה ולהביט בגופה השוכבת על הקרקע, אך כשמבטו של אריק נפגש בשל ליאם, הוא מצמיד אותי אליו חזק יותר. "אני צריך שתישארי כאן, אוקי?" הוא מסובב את פניי אליו ואני מהנהנת כאינסטינקט. הוא יוצא מהרכב ומשאיר אותי לבדי.

אני מביטה בהם יחד וכשליאם מביט בבחור השוכב על הכביש הוא מקלל ומביט בי בדאגה. אני לא יודעת מה במבטו גורם לי לצאת מהרכב ולרוץ עם שמלתי לצדם, אך אני עושה את זה. "לא! לאלי אל תסתכלי!" ליאם מנסה להרחיק אותי מהגופה, אך זה מאוחר מידי וצווחה נמלטת מפי כשאני רואה את גופתו של אבי. הוא נראה בדיוק כמו ביום בו יריתי בו ותמונות של אותו לילה רצות בראשי.

אני יודעת שזה לא הגיוני שהוא נראה אותו הדבר אחרי הזמן שעבר ואני לא יודעת איך הגיע לכאן. אבל אני לא מצליחה להתעסק במחשבות על זה יותר מידי לפני שעיניי נופלות על משהו החרוט על ידו. "רוצחת" אני קוראת ודמעות ממלאות את עיניי. חשבתי שאצליח להתגבר על מה שעשיתי ובאמת אוכל להיות מאושרת עם ליאם, אך אחרי זה אני לא בטוחה יותר בשום דבר.

ליאם מרחיק אותי מהגופה ואריק מתקשר לכמה אנשים ואני חושבת ששמו של אלכס הוזכר באחת מהשיחות. אני מניחה שהם מביאים גיבוי וצוות לחקור את העניין. אם אבי הגיע אל הדרך בה אנחנו נוסעים ביום חתונתנו והמילה "רוצחת" חרוטה על ידו זה בוודאי לא יכול להיות צירוף מקרים. סקוט ואנשיו מתו, אך נראה שזה לא נגמר. אני יודעת שלליאם יש עוד אויבים, אך מי כל כך אכזרי שיעשה דבר כזה?

"לאלי, תסתכלי עלי" ליאם לוחש ומנסה להביט בפניי. אך אני מנענעת בראשי בשלילה ומרגישה איך גופי נעשה כבד מרגע לרגע. "אני רוצחת" אני ממלמלת ומאבדת שליטה על גופי ודמעות זולגות מעיניי ללא הפסקה. ליאם מרים את גופי ומכניס אותי אל הלימוזינה כשמבט מודאג ונסער על פניו. "את לא אשמה לאלי" הוא לוחש באוזני ומצמיד את ראשי לחזהו חזק ככל האפשר.

"אני עשיתי את זה. הוא היה אבא שלי ואני רצחתי אותו!" אני צווחת אל חולצתו ומעכלת את כל מה שקורה כאן. ראייתי מטושטשת מדמעות, סחרחורת תוקפת את ראשי ובתוך כמה שניות הכל נהפך לשחור והאפלה לוקחת אותי.

כשאני פוקחת את עיניי אני מרגישה מועקה מכבידה על חזי וכשאני מביטה סביבי ורואה שאני נמצאת בחדר מוכר, בחדר של ליאם אך לא באחוזה, אני מבינה שלירח הדבש שלי אני כבר לא אצא. "את ערה" קולו של ליאם מפתיע אותי ואני מרימה את עיניי להביט בפניו המיוסרות. "למה ביום הזה?" אני שואלת את ליאם, אך יודעת שאין לו תשובה בשבילי.