save me from you 2

פרק 27 - אבל..

אני לא מוכנה שהילד שלי יהפך לראש מאפיה ומשפחת פשע, נלחם והורג אנשים עד שהוא הופך לאדם קר שמוות כלל לא מרגש אותו.

נשכבתי במיטתו והבטתי לתקרה, מנסה לא לחשוב על כלום לכמה שניות, אך נופלת מהר יותר ממה שציפיתי. הנחתי את ידי על בטני והבנתי מה הצעדים הבאים אותם אני חייבת לקחת. "אני עושה את זה בשבילך" לחשתי, מקווה שהעובר הקטן יכול לשמוע אותי, אך לא להרגיש מה שאני מרגישה כרגע. הדמעות כבר הצטברו בעיניי ועיניי נעצמו כשהרחתי את ריחו המתוק של ליאם על הסדינים.

כשפקחתי את עיניי, לא הרגשתי את אותה תחושה שהרגשתי בכל הפעמים הקודמות שישנתי שם. לצערי הבוקר שלי נפתח עם בחילה נוראית כך שאת רובו העברתי בשירותים בסבל. היום הזה גם ככה לא היה אמור להיות קל, אבל בנוסף לזה אני מרגישה נורא כל כך שאני לא יודעת אם בכלל אצליח לעמוד על רגליי.

"לאלי, אני חושבת שליאם הגיע" קייט הזהירה ולאחר ששטפתי את פי ופניי יצאתי החוצה. "את נראית נורא" היא עיקמה את פיה והביטה בי. "אני גם מרגישה נורא" אמרתי ושפשפתי את פניי. "זה כנראה בגלל הלחץ וההריון" היא לחשה "את חייבת להיות רגועה כשיש לך תינוק בתוך הבטן, כל הלחץ הזה לא בריא לשנייכם" קייט הוסיפה והנהנתי, נותנת לה להאמין שהקשבתי לה.

"אמרת שליאם כבר פה?" שאלתי והרגשתי את בטני מתהפכת. "כן, הסירה בדיוק הגיעה" היא אישרה את חששותיי והנהנתי, נכנסת אל השירותים ומנסה להסתדר טיפה. אני לא יודעת למה אני מנסה להסתיר את העובדה שאני לא מרגישה טוב אם אני בכל מקרה אספר לו שאני בהריון, אבל אני מניחה שאני עדיין לא רוצה שידאג יותר מידי למרות הכל.

ירדתי למטה, רואה את אנשיו של ליאם מתמקמים בעמדותיהם ואת ליאם עצמו נכנס. הבטתי סביבי, רואה שזאת לא בדיוק הסביבה בה רציתי לדבר איתו. "הגעתי כמו שביקשת" הוא חייך חיוך קטן, אך לא זכה לתשובה ממני. "נוכל לדבר במקום יותר שקט?" שאלתי והוא הנהן, מסמן לי לעקוב אחריו ולשומריו לא לבוא אחרינו.

הוא הוביל אותי אל מאחורי הוילה שם היה מקום שקט וכמה ספות בהם אפשר לשבת. "על מה את רוצה לדבר?" הוא שאל והתחלתי לשחק באצבעותיי, מנסה לשמור על רגשותיי בפנים. "הכנת את החוזה?" שאלתי לבסוף והבעתו נהייתה רצינית. "חשבתי שתרגעי עד עכשיו. עברו שבועות שאפילו לא ראית אותי וזה מה שאת אומרת לי? לא התגעגעת אלי?" הוא הביט בפניי וניסה לחפש את תשובתי. "זה לא משנה. הדעה שלי לא השתנתה ואני עדיין רוצה את להתגרש" אמרתי ברצינות והוא נשף אוויר בחוסר אמונה.

"זה מה שרצית לדבר עליו?" הוא רטן ונענעת בראשי. "לא" "אבל אני לא מתכוונת לדבר איתך על זה עד שתבטיח לי שתכין את ההסכם ושנתגרש" קבעתי והוא הסית את מבטו ממני. "אני לא יכול להבטיח לך דבר כזה" הוא נמנע ממבטי. "אז אין לי מה לעשות כאן" קמתי על רגלי, אך כשהתכוונתי ללכת ידו של ליאם תפסה את ידי. "הדבר הזה, שאת צריכה לספר לי. זה משהו חשוב? קרה לך משהו?" הוא נראה מהורהר "כן, זה מאוד חשוב וזה קשור אלי" הסתובבתי אליו והוא עזב את ידי, משפשף את פניו בידיו.

"אז בסדר" הוא לחש ובלע את רוקו. "תספרי לי כדי שאוכל לעזור לך או מה שזה לא יהיה" הוא המשיך והנהנתי. "תיתן לי את המילה שלך שתכין הסכם ותחתום עליו" הוריתי לו והוא כיווץ את אגרופיו. "אני נותן לך את המילה שלי" הוא אמר ולמרות שאני אמורה להרגיש הקלה, הרגשתי חנוקה יותר. "אולי עדיף שתשב" משכתי את הזמן וליאם נראה חסר סבלנות. "פשוט תגידי את זה" הוא הורה לי ובלעתי את רוקי.

אני מנסה לחפש את המילים להגיד לו, אך אני לא בטוחה איך. אולי עדיף שאני פשוט אגיד את זה. "את חולה? אל תגידי לי שזה זה" הוא פתח את פיו לפני שהספקתי לומר משהו. "מה?" מלמלתי וליאם נראה מבועת. "את חיוורת ושמעתי שהתעלפת כבר כמה פעמים" הוא הסביר ונענעתי בראשי. "זה קשור למה שרציתי לדבר איתך. ביום שברחתי, הלכתי לרופא-" "לא..לא" התחלתי אך ליאם קטע אותי.

אני מנסה להסביר לו שזאת לא מחלה אך הוא נותן לי לסיים את דבריי ולראות אותו מודאג ומפוחד בצורה כזאת גורם לי להתכווץ אפילו יותר. "אני אקח אותך לרופאים הכי טובים ואנחנו נטפל במה שזה לא יהיה, בסדר? אני אדאג לך אני מבטיח. אני לא אתן לשום דבר רע לקרות לך" הוא אמר ברצף ולפניי שהספקתי להגיד לו שזה לא העניין, נמשכתי אל בין ידיו. רציתי לדחוף אותו ממני, אך ברגע שהחום שלו עטף אותי והריח שלו כבר הספיק לשכר אותי, לא יכולתי לומר מילה. "שום דבר רע לא יקרה" הוא המשיך ללחוש כשאני בין ידיו, מנסה לשכנע את עצמו יותר מאותי.

"ליאם, זה לא-" אזרתי את האומץ כדי להרחיק אותו ממני, אך ברגע שהבטתי בפניו סחרחורת תקפה אותי ועם כמה שניסיתי להתגבר עליה כדי להשלים את משפטי ולהוריד מפניו של ליאם את המבט המודאג הזה, ראייתי כבר התחילה להיטשטש וליאם תפס את גופי. "אני אקח אותך לנוח, אל תוציאי אנרגיה" הוא הרים אותי על ידיו ונשא אותי אל הבית, לא נותן לי את ההזדמנות לומר לו שאני בעצם בסדר וזאת רק התופעה של ההיריון. עד שאזרתי את האומץ לספר לו את האמת ולסיים את זה בינינו דבר כזה קורה. אך אני עדיין לא בטוחה אם אני חסרת מזל או אם אולי זה מזל שלא הספקתי לספר לו עדיין.