אני לא מצליחה לעכל את מה שקורה מול עיניי וכל גופי רועד כשאני מביטה בגופה, יודעת שליאם הוא זה שהרג אותו ועשה את זה בדיוק מולי. ראשי מתערפל וראייתי מטשטשת לפני שאני נופלת ארצה. קולו של ליאם קורא בשמי מהדהד בראשי לפני שהכל נהיה שחור.
אני פוקחת את עיניי ומרגישה את ראשי הפועם בכאב. "מה קרה?" מלמלתי כשראיתי שאני בחדר במטוס. "התעלפת" אריק ענה לי והופתעתי לגלות שליאם הוא לא זה שמדבר. "לא הייתי צריך לעשות את זה מולך" קולו של ליאם נשמע הפעם ומבטו מיוסר. נראה שהוא מרגיש רע, אך לא מהסיבה הנכונה. הוא מרגיש אשם כי גרם לי נזק ולא כי הרג מישהו.
"לא היית צריך לעשות את זה בכלל" רטנתי והתיישבתי על המיטה, מביטה במטלית הלחה שנפלה ממצחי. "אני אשאיר אתכם לבד" אריק מלמל לפני שיצא מהדלת ודאג לסגור אחריו. "איך את מרגישה?" ליאם פתח את פיו והתעלם לחלוטין מההערה שהערתי שנייה לפני כן. "גרוע. בעלי בדיוק רצח מישהו מול העיניים שלי" אמרתי בעוקצנות וליאם נאנח. "אני מצטער שאת מרגישה רע בגללי" הוא התעלם שוב מדבריי והפעם לא יכולתי לעצור את עצמי מלגלגל את עיניי.
אני לא מבינה איך הוא יכול לקבל את זה ככה. הוא לקח חיים של אדם עכשיו וזה לא משנה מי הוא, למה זה לא משפיע עליו? "הם הגיעו עם הדלק" קריאתו של אריק נשמעה וליאם קם על רגליו. "אנחנו נטוס בעוד כמה דקות. את צריכה לקשור את עצמך" הוא הסביר והנהנתי בראשי בלית ברירה, חושב מה אעשה לגבי הפחד החדש שלי מטיסות. נראה שליאם ראה את ההיסוס בעיניי כי הוא עצר ברגע. "את מעדיפה לשבת לידי בטיסה?" הוא הסתובב ולרגע בחנתי את העניין.
לא רק שליאם הוא זה שמטיס את המטוס, גם אני כועסת עליו, אך אני לא יכולה להכחיש שאני מעדיפה להיות לידו. הנהנתי בפשטות, קמה על רגליי ומתרגלת לסחרחורת שמסובבת את ראשי. "לעזור לך?" הוא צעד קדימה במגננה, אך הרחקתי אותו בידי. אני מקווה שהוא לא חושב שהכל בסדר עכשיו. הלכנו אל חדר הטייס, מתיישבים במקומנו כשליאם הודיע לכולם שאנחנו ממריאים. הוא התחיל לנסוע על מסלול העפר, לאט לאט עולה לאוויר וגורם לליבי לצנוח.
"זהו" ליאם פלט מפיו כשהגענו לגובה המתאים והמטוס התייצב. ליאם לחץ על כמה כפתורים מוזרים וקם מכיסאו, גורם לי להשתנק בפחד. "מה אתה עושה? אנחנו ניפול" מיהרתי להגיד בדאגה והוא סיבב את ראשו אל מקומו. "שמתי את המטוס על טייס אוטומטי. אני אביא את אריק להשגיח על הכל" הוא הסביר ונרגעתי מעט. ליאם שחרר את חגורתי, וקמנו יחד אל החלק האחורי של המטוס.
ליאם כמובן דאג שיהיה מי שישגיח על המטוס ופנה אל המטבח הקטן של המטוס, קטן ביחסית למטבח שלנו בכל מקרה. "מה אתה עושה?" הצצתי בו והוא הוציא שתי קופסאות, מכניס אותן לחימום ומחכה. לא היה קשה לנחש שזה אוכל ולאחר כל הטיסות האלה בהחלט הרגשתי רעבה. "תודה" אמרתי כשהוא הניח לפניי את האוכל יחד עם סכום. למרבה ההפתעה האוכל היה טעים וסיימתי אותו בשניות ספורות, מה שקצת הפתיע את ליאם.
"מה?" רטנתי והוא חזר להביט בצלחת שלו. "כלום, פשוט אף פעם לא ראיתי אותך אוכלת ככה" הוא אמר בהתגוננות וכיווצתי את עיניי בכעס. הוא רמז ששמנתי או שאני אוכלת יותר מידי. "הייתי רעבה" שילבתי את ידיי כאילו אני צריכה לשכנע מישהו. "אני מקווה שתהיי רעבה ככה לעיתים תקופות יותר, את רזה מידי" הוא אמר כדרך אגב והבטתי בגופי. יש עוד בעיות שהוא רוצה להטיח בפני, או שזהו להיום?
"עוד דברים שאתה לא אוהב בי?" הרמתי את גבתי בשאלה וליאם נראה לחוץ. "לא התכוונתי לזה ככה. אני אוהב הכל בך. אני פשוט חושב שאת קצת רזה מידי ולא יזיק לך להעלות קצת במשקל" הוא התגונן שוב ונרגעתי קצת. אני מרגישה עצבנית כל כך ואני מוציאה את זה על ליאם, למה? איך הגעתי למצב שאפילו אני לא יודעת למה אני כועסת. אני כן יודעת שאני עדיין מזועזעת ממה שעשה לטייס, אך זה לא העניין.
"אני הולכת לנוח קצת" הודעתי לו בדיוק כשסיים גם הוא את ארוחתו והוא הביט בי בחשד. "מה עכשיו?" שילבתי את ידיי על חזי וליאם נראה מודאג. "ישנת במשך שעות" הוא הסביר ובחן אותי. ישנתי שעות? זה מסביר איך הם חזרו בשעה שקמתי, אבל למה אני מרגישה כל כך עייפה פתאום. "אני צריך להתחיל לדאוג?" הוא דיבר ברצינות ונענעתי בראשי לשלילה. "אני בטח ככה בגלל קודם" תירצתי וליאם הבין שאני מתכוונת לרצח שהייתי עדה לו.
אני יודעת שזה לא בסדר להטיח בו דברים כאלה, במיוחד כשידעתי בדיוק עם מי התחתנתי, אך זה עדיין מזעזע אותי. "אולי זה מהמכה בראש?" הוא שאל והזכיר לי שיש לי תחבושת קטנה דבוקה לראשי. "אני לא חושבת. זאת הייתה מכה קטנה ולא רצינית" נגעתי בתחבושת, אך ליאם לא נראה משוכנע במיוחד. "אני הולכת לנוח" חזרתי על דבריי והתחלתי ללכת אל החדר, מרגישה את צעדיו של ליאם אחרי.
נשכבתי במיטה, מרגישה את גופו של ליאם מאחורי. "עכשיו אתה הולך להשגיח על כל צעד שלי?" סובבתי את ראשי וכמו שחשבתי, הוא שכב לידי והביט בי. "מותר לי לדאוג לך?" הוא ענה על שאלתי בשאלה והנהנתי בראשי, יודעת שזה יתן לו שקט. עצמתי את עיניי, מרגישה את ידיו מתלפפות סביבי ואת נשימתי החמה על אוזני. " אני מצטער שגרמתי לך נזק בגלל שלא חשבתי לפני שפעלתי, אבל לא יכולתי להשאיר בחיים מישהו שניסה להרוג אותך. את הדבר הכי יקר לי בעולם ואת יודעת שאני לא אתן לאף אחד ושום דבר לפגוע בך, נכון?" קולו שבור מעט וידיו מצמידות אותי אליו כמה שיותר קרוב.
אני מבינה את הדאגה של ליאם ואני לא יכולה להגיד שלא הייתי עושה אותם דברים בשבילו, אבל האם אני יכולה לקבל את זה לנצח? משום מה אני לא רוצה לחשוב על זה יותר ואני שוב מוציאה מראשי כל מחשבה רעה. אני מלטפת את ידיו, מרימה אותן לשפתיי ומניחה נשיקה קטנה על כל אחת מהן, מאשרת לו שאני מבינה בדיוק למה התכוון. עצמתי את עיניי כשאני בין ידיו של ליאם, יודעת שבפעם הבאה שאפקח את עיניי נגיע למקום מסתורי שליאם לוקח אותי אליו לירח הדבש שלנו.
*************
הפרק לא ארוך במיוחד, אבל אני לא מרגישה כל כך טוב וממש השתדלתי להעלות לכן פרק בכל זאת. אני אשתדל לכתוב מחר כדי שאוכל להעלות פרק נוסף במשך השבוע למרות שאני לא אהיה בבית בכלל.
מקווה שאהבתן!!! אוהבת❤
YOU ARE READING
save me from you 2
Romance*** עונה שנייה לסיפור save me from you *** אחרי הסוף הטוב הייתי בטוחה שאוכל להתחיל את חיי החדשים עם הגבר שאני אוהבת. הייתי בטוחה שהכל נגמר ונוכל להיות מאושרים סוף סוף. הייתי צריכה לדעת שבעולם שאנחנו חיים בו זה לעולם לא יגמר והסוף הזה היה רק ההתחלה...
