save me from you 2

פרק 12 - פחד חדש

נכנסנו פנימה אל המטוס, מתקרבים אל החדרים הנסתרים מעינינו. "מה החדרים האלו?" שאלתי את ליאם וחיוך משועשע עלה על פניו. "החדר האמצעי זה חדר הטייס והחדר השני, את תגלי בקרוב" הוא צחק והתיישב על אחת הכורסאות בהפתעה, מפיל אותי עליו וגורם לי לצרוח בבהלה. "מעצבן" צחקתי והתמקמתי עליו, ידי סביב צווארו ושתיי רגליי יוצאות מהכורסה החוצה. "אולי תגיד לי לאן אנחנו טסים?" ביקשתי והבטתי בו התגרות, מקווה שאצליח להוציא ממנו את המיקום. "את מאוד מגרה, אבל אין סיכוי שאני אגלה לך" הוא התקרב ולחש אל שפתיי, גורם לי לזרוק את ראשי לאחור בייאוש. "מר' קייג', אנחנו מוכנים להמראה" קול גברי ולא מוכר נשמע מאחורי. הסתובבתי להביט בו ועל פי בגדיו ידעתי שזה הוא הטייס, קירח בעל עיניים כחולות בהירות ומעט זיפים על פניו, לבוש בחליפה אפורה יפה.

ליאם אישר את דבריו והקים אותי מרגליו וקם אחרי. הוא לוקח אותי לספה קטנה הנמצאת ממול ומתיישב יחד איתי, מוציא מצדדיה חגורות וקושר אותנו. "ממריאים עכשיו?" שאלתי במעט חשש וליאם הנהן, לוקח את ידי ביד אחת שלו וכורך את השנייה סביב גופי. "אין לך מה לדאוג" הוא נשק לשפתיי ולאחר מכן הנחתי את ראשי על כתפיו. שאר העובדים של ליאם ישבו גם הם בכיסאות וכורסאות וחגרו את עצמם ובמקרה בכורסה שממולנו ישב אלכס, מביט בנו בערנות.

התעלמתי ממבטו והסתכלתי סביבי. לא כל אנשיו של ליאם עלו יחד איתנו כי הם רבים מידי, אבל יש כאן הרבה בהחלט. לפתע המטוס הגדול נראה צפוף כל כך והנוחות בה שקעתי עם ליאם התפוגגה. "למה אנחנו צריכים כל כך הרבה שומרים?" נאנחתי והרמתי את ראשי אליו, אך לפני שהספיק לענות לי המטוס החל לזוז וגופי התקשח. "אני לא חושבת שאני רוצה לטוס" לחשתי בפאניקה ועצמתי את עיניי. "אני מבטיח לך ששום דבר לא יקרה" ליאם אמר בניסיון להרגיע אותי, אך בדיוק המטוס החל להמריא וצרחה נפלטה מפי. "אני צריכה לרדת!" כיסיתי את פניי וליבי צנח כל פעם שהוא עלה יותר ויותר. יופי, עוד פחד לרשימה.

"היי, לאלי" ליאם הניח ידו על ידי והכריח אותי להוריד אותן מפניי. "כלום לא קרה. אני פה" הוא הביט בי וליטף את פניי. המטוס התחיל להתיישר וגופי נרגע מעט. "את רואה? כלום לא קרה" הוא חייך אלי והנהנתי, נושפת את האוויר שהחזקתי בתוכי. לא חשבתי שאפחד מטיסה, אבל ברגע שהמטוס התיישר הרגשתי הרבה יותר טוב. "את בסדר?" הוא שאל והתיר את חגורתי. הנהנתי, מביטה לאחור דרך החלון הקטן ורואה את האורות הקטנים שמעט נעלמים מאחורי העננים הלבנים.

"זה היה קצת מלחיץ, אבל עכשיו יותר טוב" אמרתי והוא משך אותי אליו. "את אף פעם לא צריכה לדאוג כשאת איתי" הוא אמר בכנות ונישק את קצה אפי. חיוך בלתי נשלט התפרס על שפתיי, אך התחושה שמישהו מביט בי גרמה לו לרדת לאחר כמה שניות. "בוא נחזור לשאלה ששאלתי לפני שהמראנו. למה אנחנו צריכים כל כך הרבה שומרים?" שאלתי והבטתי בשומריו הנמצאים בכל מקום. המקום היה מלא באנשיו, אבל כן היה לנו מספיק מקום בשביל להתרווח, אך אני חושבת שזה לא בדיוק מה שהפריע לי. מבטו של אלכס לא ירד מאיתנו לרגע ואני בכנות לא יודעת מה לעשות יותר. הוא גורם לי לכזאת אי נוחות שבא לי לקום ולברוח מכאן, לא שזה ממש אפשרי כרגע.