save me from you 2

פרק 5 - טעות

אני רק יושבת שם במשך דקות ארוכות ומנסה לעכל את דבריה של מליסה. אני מרגישה רע וכל כך מבולבלת שאני לא בטוחה איך להמשיך מכאן. רבנו כל כך הרבה בזמן כל כך קצר ובזמן שאמור להיות המאושר בחיינו. עיניי אדומות מדמעות שעדיין לא התייבשו על פניי וגופי רועד מעט מהסערה המשתוללת בתוכי.

"אולי לא הייתי צריכה לספר לך את זה" מליסה נאנחה והניחה את ידה על כתפי. אני מרגישה רע בעקבות מה שסיפרה, אך זאת לא אשמתה והייתי צריכה לדעת על זה בשלב כלשהו. "זה לא משהו שקל לשמוע, אבל אני מעריכה את זה שסיפרת לי" אני אומרת ומאמצת חצי חיוך לכיוונה.

"ארוחת הערב מוכנה" קולה של איזבל נשמע מבעד לדלת והאנחה יצאה מפי. ליאם לא יעבור על זה בשקט אם יראה את עיניי, אך אם לא אבוא לארוחה הוא בטח יבוא לחפש אותי ואין לי כוח להתמודד עם זה עכשיו. "אתן חושבות שהוא ישים לב?" אני שואלת את קייט ומליסה ומצביעה על עיניי. מבטן משתנה מעט ונראה שהן לא ממש יודעת איך להגיד לי כמה רע אני נראית. "בואו נלך" אני לוקחת נשימה עמוקה ומשפשפת מעט את עיניי השורפות.

אנחנו הולכות אל חדר האוכל ושם מחכה לנו איזבל שמגישה את האוכל ואריק שיושב מולנו. ליאם עוד לא הגיע. "את בסדר גברת קייג'?" אריק שואל ולאחר כמה שניות עיניו מורמות אל הדלת. "למה אתה שואל אותה אם היא בסדר?" קולו של ליאם מקפיץ אותי ממקומי והוא ממהר לסובב את ראשי אליו. "בכית?" הוא מכווץ את גבותיו בדאגה ובלבול ואני מושכת את פניי ממנו.

"תעזוב אותה ליאם" מליסה מתערבת והוא נדרך. אני לא רוצה שהם יריבו שוב בגללי. "אל תתערבי מליסה!" הוא מרים את קולו ואני נעמדת מולו. "מספיק" אני קובעת בקול יציב והוא מביט בעיניי. מבטו מתרכך מעט והוא לא אומר מילה לפני שהוא לוקח את ידי ומושך אותי מהחדר. "מה אתה רוצה?" אני רוטנת כשהוא מכניס אותי אל אחד החדרים בקומה התחתונה וסוגר אחריו את הדלת.

"אני רוצה שתפסיקי להתעלם ממני!" הוא עונה בכעס מהול בייאוש ואני נאנחת. "אז אל תיתן לי סיבות לעשות את זה ליאם. כרגע אני כועסת ואני לא רוצה לדבר איתך. תקבל את זה" אני אומרת והוא מעווה את פניו בכאב. "אני מעדיף שתצעקי עלי ותריבי איתי מאשר שתתעלמי ממני ותרחיקי אותי ממך" הוא אומר בשקט ואני כמעט ולא מאמינה שהמילים האלה יצאו מפיו. זה בהחלט לא הסגנון שלו.

הוא לוקח צעד קדימה ואני מתלבטת אם ללכת לאחור או ליפול אל זרועותיו. אני רוצה למחוק את זה ממוחי ולקבור את ראשי בצווארו. אני לא אוהבת להרחיק את ליאם באותה מידה שהוא לא אוהב שאני עושה את זה. אבל הוא כל כך מכעיס אותי לפעמים שאני לא יכולה פשוט לשכוח מזה כאילו כלום לא קרה. הוא חייב להבין שזה לא בסדר ואני צריכה להיות חופשיה.

"אתה אשם בזה ליאם. לא היית צריך לאיים עלי בחוץ ולהתנהג אלי כמו שנהגת לעשות. אני רוצה לצאת מתי שאני רוצה וכמה שאני רוצה. אתה לא יכול למנוע ממני לעשות דברים יותר" קולי יציב למרות ההרגשה הרעה שרודפת אותי כשאני מביטה בפניו של ליאם. "אני עושה את זה כי אני דואג לך. אני לא רוצה ששום דבר רע יקרה לך, אבל איך אני יכול לשמור עלייך כשאת מתנגדת לכל מה שאני אומר לך?" הוא נאנח בייאוש ודבריה של מליסה צצים בראשי. הוא עושה את זה כי הוא רוצה לשמור עליי, כמו שלא שמרו על הוריו. הוא באמת חושב שאם אצא מכאן משהו רע יקרה לי? אני בטוחה שזה נורא להרגיש ככה. אבל כמו שמליסה אמרה, זה לא מצדיק את הייחס שלו אלי.