save me from you 2

פרק 14 - נחיתה בלתי צפוייה

"הוא לא סיפר לי. שמתי לב לזה במקרה" שיקרתי ואריק הנהן, מניח משהו על עורי שגורם לי לכווץ את פניי בכאב ולאחר מכן תחבושת קטנה. "זהו" הוא אמר וקם על רגליו. "תודה" חייכתי אליו והוא הנהן עם חיוך קטן ולא רשמי. אריק עשה הרבה בשבילי ובשביל ליאם כמובן ואני סומכת עליו כמעט כמו שאני סומכת על ליאם, אך למרות זאת, נראה שהוא לא הבן אדם לספר לו על הנשיקה שלי ושל אלכס. אני יודעת שאסור לי, אבל אני רוצה פשוט לספר למישהו, לליאם או אריק ולהוריד את זה מהמצפון שלי שממשיך להציק לי בכל פעם שאני רואה את אלכס, למרות שזאת לא בדיוק הייתה אשמתי.

יצאתי מהחדר, הולכת לכיוון תא הטייס ומביטה בליאם הממוקד. "איך לא סיפרת לי שאתה יודע להטיס מטוס?" שאלתי כשחיוך קטן על פניי. "לא חשבתי שזה כזה חשוב" הוא ענה וסימן לי להתיישב בכיסא לידו. "את בסדר?" הוא ליטף את פניי והנהנתי. "רק שריטה קטנה" לחשתי והנחתי נשיקה קטנה על שפתיו. "תחגרי, אנחנו נוחתים" הוא חייך אלי ונשענתי בכיסא, חוגרת את עצמי ומיישרת מבט אל הנוף מולנו. אולי לא חשבתי על זה עד הסוף כשהתיישבתי בתא הטייס בנחיתה.

ליאם הודיע לאנשיו שאנחנו נוחתים והמטוס התחיל לרדת מעט בכל רגע. החזקתי את הכיסא בחוזקה ונשענתי לאחור כמה שאפשר. עצמתי את עניי, מנסה להרגיע את עצמי ולא לצרוח כמו בהתחלה, אך ברגע שפקחתי את עיניי וראיתי את המשט עליו אנחנו עומדים לנחות הפאניקה התחילה להשתלט עלי. "אנחנו נתרסק" צווחתי וכיסיתי את פניי. "תודה על האמון" ליאם מלמל והתחיל להתקרב לקרקע. המטוס נגע בקרקע והתחיל לרעוד מעט ולאחר כמה קפיצות כאלה התיישבנו על המסלול, ממשיכים לנסוע. "למה אנחנו לא עוצרים?" שאלתי את ליאם. "אי אפשר לעצור בפתאומיות" הוא מסביר ואני מהנהנת. ובאמת התחלנו להאט לאט לאט עד שעצרנו.

"אפשר לרדת סוף סוף?" הבטתי בליאם, אך לא נראה שהוא שמע. הסרתי את החגורה ממני וקמתי על רגליי. "ליאם?" רכנתי אליו והוא הרים את ראשו, קוטע את המחשבה שהטרידה אותו. "אני מצטער" הוא אמר לפתע וקם על רגליו, נעמד בדיוק מולי. "על מה?" כיווצתי את עיניי בבלבול. "שעדיין לא לקחתי אותי אל ירח הדבש שמגיע לך. כל פעם משהו אחר עוצר בעדנו" הוא נאנח ולקח את ידיי בידו. "זאת לא אשמתך שאיזה פסיכופט מנסה להרוג אותנו ליאם" "זאת אשמתי שלא עמדתי על המשמר ונתתי לטייס הזה לעבוד עלי. מי שזה לא יהיה שמאחורי כל זה, חכם מידי. הוא לא כמו סקוט. סקוט היה משחק ילדים לידו" הוא דיבר בכעס, אך לא כזה שכוון אלי, אלא אל האדם שעומד מאחורי זה.

"זה לא כזה נורא" ניסיתי להרגיע אותו, אך זה לא ממש עזר. "לא כזה נורא? הוא גרם לי לפקפק באנשים שלי ולחשוב שאחד מהם עובד איתו. הוא הצליח להכניס את הטייס הזה לכאן וכמעט להרוג אותנו. הוא שם את הגופה של אבא שלך בדרך שלנו ביום שהתחתנו. זה נראה לך כמו צירוף מקרים?" הוא רטן והביט בי עם הסערה המחוללת בתוך עיניו. ליאם צודק. הבחור המחפש אחרינו מסוכן ומתוחכם ולא חשבתי על זה לעומק לפני שעזבנו מקום בטוח ועלינו על המטוס.