Dangerous passion

פרק 4- "הבריחה"

פרק 4 - "הבריחה"

זוהר.

הרכב נעצר ואיציק פותח את הדלת, יוצא ומושיט את ידו לעברי, אני מבינה את הרמז ומחליטה להתעסק איתו כמה שפחות, אז אני אוחזת בידו וגוררת את עצמי בישיבה החוצה, "בלי שטויות" הוא מזהיר. לא התכוונתי לעשות כלום גם ככה. אני מביטה מסביב, אחוזה ענקית מעוטרת בשערי ברזל כבדים ומרשימים,  גברים חמושים לבושים בשחור מפוזרים מסביב, ובצד השני יער עבות. זה כנראה הבית האחרון בשכונה. רעיון מסוכן עבר במוחי, ניסיתי לנשום עמוק ולהדחיק אותו, הנשימות שלי נעשו שטוחות והאנדרנלין פעם בגופי כמו כוח מחודש.

"כשנהיה בפנים, תעלי ישר לקומה השנייה, תלכי עד סוף המסדרון, החדר האחרון שם שייך לך. על המיטה תמצאי הלבשה תחתונה, זה מה שאני רוצה שתלבשי פה." רעד עבר בגופי, לעזאזל. זה רציני. כשעמדנו קרוב לשער- ובדיוק מול היער-  בחנתי מחדש את האפשרויות שעומדות בפניי; אם אצליח לברוח, הרווחתי. אם אברח ואתפס הוא כנראה יעניש אותי חזק, זה אחד מהכללים הדפוקים שלו... אבל אם אכנס עכשיו, אני חותמת גזר דין מוות על התינוק שלי ועל זה אני לא אסלח לעצמי בחיים. לפתע אחד השומרים התקדם לאיציק והחווה הצידה בראשו, איציק נעץ בי מבט קשוח לפני שהזהיר אותי לא לזוז. 

עצרתי את נשימתי בזמן שחיפשתי אחר הרגע המתאים להתחיל לרוץ. הנהג חלף על פניי ונכנס פנימה. השומרים התגודדו בקבוצות ב2 פינות נפרדות, איציק היה עמוק בלהט השיחה. לא האמנתי על מזלי הטוב. הגיע הזמן. זה עכשיו או לעולם לא. נשענתי על הגדר בשקט כשחלצתי את העקבים, ספרתי לעצמי בלב וכשהגעתי לעשר, דפקתי את הספרינט של החיים עוד לפני שהבנתי מה אני עושה, שמעתי במעומעם את הצרחה של איציק וההוראות שחילק לעובדיו, זין, זוהר. מה חשבתי לעצמי, אני יכולה להבין??

אין לי סיכוי מולם. איציק יגיע אליי בסופו של דבר ואז מה יהיה? לא נתתי למחשבות האלה להאט אותי, דרבנתי את עצמי להגביר את המהירות, רצה מבלי להסתכל לאחור, מתעלמת מהקוצים שנכנסים לרגליי, מהאבנים שפוצעות אותי, רק לרוץ. הקולות הלכו וקרבו וכמעט התייאשתי והסגרתי את עצמי, אבל אז צדה את עיניי גומחה קטנה ליד אחד העצים, בלי לחשוב פעמיים נכנסתי לתוכה ועצרתי את נשימתי, מתפללת שלא יגלו אותי פה. שעה ארוכה שהרגישה כמו נצח עברה עד שכבר לא שמעתי את צעדיהם, חשדתי שאולי הם מתכננים לי מארב ומחכים שאצא אבל כשהבטתי סביבי לא היה להם זכר. במקום לנצל את מזלי הטוב ולנשום לרווחה התחלתי לרוץ, לא ידעתי לאן אני רצה ומה אני הולכת לעשות, רק שאני חייבת לעוף מפה וכמה שיותר מהר.

****

הבוקר החל לעלות, והדרך הוארה לי קצת יותר, האטתי את קצב הריצה להליכה מהירה. הריאות שלי צרבו והתקשתי לנשום, וכפות רגליי שרפו. הייתי עייפה, אבל לא יכולתי להרשות לעצמי לעצור אפילו לשנייה. במקום זה, התחלתי לרוץ, ובדיוק באותו הרגע ששמעתי את איציק מקלל ומספר מה הוא יעשה לי כשאפול לו בידיים, נתקלתי בענף והשטתחתי על הרצפה, הגנתי על הבטן עם ידי, וכל כובד גופי נפל עליה, אבל לא ייחסתי חשיבות כשהתרוממתי במהירות, שולי השמלה נתקעו בשיח והקולות הלכו וגברו, בהחלטה של רגע משכתי את השמלה עד שנקרעה והגברתי את קצב הריצה, משננת לעצמי בראש רק לרוץ. לרוץ עד שהריאות נקרעות, הנשימה כבדה ואני נשרפת מבפנים. וגם אז, להגביר את המהירות. אף פעם לא לעצור. ברגע שאעצור, אאבד את הפער שצברתי מאיציק ואם זה יקרה, סביר להניח שאונס כבר לא יהיה הדבר הכי גרוע שמצ'טה יעשה לי. אני מרכינה את ראשי לרצפה, רואה איך הנוף מתחלף מתחתיי במהירות שיא, ואז לוקחת נשימה אחת קצרה ומרימה את מבטי מהרצפה כדי לבחון את המשך הדרך מולי, מופתעת לגלות שכבר הגעתי לכביש הראשי. אני מעיפה מבט חוזר על בגדיי ונאנחת, לעזאזל, אני נראית כמו הומלסית עם מחלות. אני מעבירה את ידיי על פניי ומחליטה שאין ברירה, אני חייבת לנסות אפילו אם הסיכוי שיעצרו לי כשאני נראית ככה, זהה לסיכוי שאחזור לאיציק מרצון – כלומר אפסי -  אבל אם איציק יתפוס אותי לפחות אני אדע שניסיתי. עם ההתקפים שלו אוכל להתמודד, אבל לא אוכל לשאת את המחשבה שהייתה לי הזדמנות להימלט ממנו ולא ניצלתי אותה עד הסוף. אני מתפרצת לכביש ומנופפת בידיי מול מכוניות  נוסעות, מתחננת שיעצרו, שאוכל להתקדם מפה אפילו חצי מטר, רק לא להישאר במקום הזה אבל כל מה שאני מקבלת בתמורה זה צפירות עצבניות וקללות מנהגים שלא הצליחו להתאפק וצרחו עליי מהחלון. החרדה בתוכי הולכת וגוברת, אני מסיטה את מבטי לאחור, כשאני שומעת בפחד גובר את הענפים שנשברים תחת משקל הרגליים שדורכות עליהם, ומתפללת שאצליח להימלט בזמן. אלוהים. בבקשה, תעשה שיעצרו לי. בבקשה. בבקשה. בבק-

"הנה היא, בוס" אני מטה את ראשי לאחור, רק כדי להיתקע מול המבט של מצט'ה שחדר לתוכי כמו קרני לייזר שורפות. האנשים שלו לצידו אוחזים בברכיהם ומתנשפים אבל הבעה מרוצה נראית על פניהם. כל כך אכלתי אותה.

"1" איציק מסמן לי עם שפתיו ומנופף מולי באצבע אחת, "2..." מבטי נע בינו לבין מרפי הבן זונה שדווקא עכשיו החליט שזה הזמן לרוקן את הכביש, "אני לא מגיע ל3..." הוא מאיים ואני הופכת קפואה לשנייה ארוכה אחת, והיא מספיקה לו כדי להתקרב אליי עד כדי מרחק מסוכן. הוא מנופף באצבע השלישית שלו, "בואי לפה, זוהר..." אני מנידה לשלילה באומץ שאין לי מושג מאיפה קיבלתי כי תכל'ס אני מזועזעת מבפנים.

"3" הספרה מרחפת באוויר בינינו אבל אני נותרת קפואה, "יוסי, תביא ת'אקדח, עכשיו."  ואז אני מתחילה לרוץ. אני מתפרצת לכביש בדיוק כשמכונית מגיחה במהירות גבוהה ולא מביטה לאחור, לעזאזל, אם זה לחזור לבן זונה הזה או למות, אני מעדיפה מוות מהיר.

ירייה חזקה פילחה את האוויר וכאב צורם עבר ברגלי, נפלתי על ברכיי. החרדה בתוכי הלכה וגברה והפכה ליישות נוספת בתוכי. ירייה נוספת נשמעה וכאב משתק פילח את צד בטני וגרם לי להתקפל על הרצפה, הכל שרף לי, אלוהים. רק שייגמר כבר.

אני רוצה להתעורר בגן עדן, גהינום- לא אכפת לי, רק לא אצלו. חריקה חדה והפנים של איציק הם הדבר היחיד ששמעתי וראיתי לפני שנפלתי לחור שחור.

היי אהובות...
יש לי התלבטות שהייתי שמחה לשמוע את הדעות שלכן לגביה...
אני לא באמת יודעת מה הגילאים פה, והסיפור גולש למקומות שבכנות, מפחיד אותי לחשוב שיהוו טריגר לבנות מסוימות, כמו שאמרתי, זאת הפעם הראשונה שאני נוגעת בנושא הזה וזה יותר מרגש אותי בקטע שהדמויות פשוט כותבות את עצמן... עכשיו השאלה אם להמשיך אותו ושכל אחת תעשה את השיקול שלה אם לקרוא או לא, או להפסיק אותו ולכתוב את אהבה בשחקים.
מחכה לדעות שלכן...
לילה טוב ❤