𝑻𝒉𝒆 𝒅𝒂𝒓𝒌 𝒔𝒊𝒅𝒆 𝒐𝒇 𝒎𝒆

Chapter 22

-כעבור חודש-

סול

חודש עבר מאז הבשורה.
באותו הלילה לוקה הבטיח לי שהכל יהיה בסדר. אבל מאז , כלום כבר לא בסדר.
להגיד שהרגשתי טוב יותר ?
לא אז לא הרגשתי טוב יותר , הרגשתי גרוע בכל יום שעובר.
בחודש אני רזיתי יותר מידי . הבגדים היו לי הם ניהיה יום עלי גדולים יותר ויותר .
ומה עם לוקה?
לוקה היה איתי בימים הראשונים , הוא עזר לי בהכל הוא דאג לי כמן שאף אחד בחיים לא דאג . אבל מאז שהוא דיבר עם אמה הוא כבר לא איתי הוא יוצא בלילות , הוא לא נמצא כל היום בבית ביגלל העבודה , ועד שאני מנסה להחליף איתו מילה שהוא חוזר הביתה הוא מתנהג אלי בקרירות אז אני עוברת את המחלה הזאת כרגע לבד . אמה עוזרת לי במה שהיא יכולה , אם זה להכין לי את האוכל שאני אוהבת או סתם לשבת ולדבר איתי .
אבל לא יותר מידי , כי יש לה המון דברים לעשות בבית , זאת בכל זאת העבודה שלה כאן .

עכשיו אני אוכלת את המרק שאמה הכינה לי עם מעט איטריות . אני לוקחת כף אחת מלאה במרק ומכניסה לפי באיטיות ובלגימות קטנות , בתקווה שלא אקיא שוב.

סיימתי בערך יותר מחצי מרק .
וואו . סוף סוף.
באתי להמשיך את המרק , מנסה לסיים את כולו אך טריקת דלת גרמה לי להסתובב במהירות. ראיתי את לוקה נכנס לבית עם מבט רצחני . הסתכלתי עליו והוא היה כולו מזיע ויש לו מלא פצעים עם דם על הפנים והאקדח שלו עוד היה בידו.
הוא התקדם למטבח מהצד השני אז הוא עוד לא ראה אותי , היה גם טיפה חשוך במטבח.
הוא פתח את המקפיא וסגר אותו שהוציא קוביות קרח . הוא שם את הקוביות קרח
בשקית ותישב על השייש. הוא נאנח ששם את הקרח על המצח שלו ועצם את עיניו.
לא ידעתי אם כדאי שאני אדבר איתו עכשיו או שאני אתעלם ממנו.
״לוקה? הכל בסדר?״ שאלתי וקמתי הדאגה השתוללה בי.
הוא הרים מיד את מבטו אלי במהירות והסתכל עלי במבט מוזר ולא מובן.
״הכל בסדר סול תעלי לישון״ הוא אמר ושם חזרה את הקרח במצח שלו.
הנהנתי והרמתי את הקערה עם הטיפת מרק שנישארה .
ברגע ששמתי את הקערה בכיור הרגשתי שהקיא מתחיל לעלות.
״סול? מה יש לך?״ ראיתי את לוקה עוזב במהירות את הקרח ויורד מהשייש במהירות ומתקדם אלי מהר . עוד לפני שהוא הספיק להגיע אלי רצתי לשירותים הקרובים למטה ירדתי על בירכי והקאתי הכל .
התחלתי לבכות , עד שהרגשתי שהצלחתי לאכול צלחת מרק שלמה בלי להרגיש בחילות לרגע. המשכתי להקיא והרגשתי מישהו מאחורי , ידעתי שזה לוקה לפי הנשימות הכבדות שלו בכל פעם שזה קורה לי .
הוא הרים את שיערי והתיישב ליידי .
סיימתי להקיא והדמעות רק התחזקו .
הוא משך אותי לחיבוק חיבקתי אותו חזרה ובכיתי . הוא ליטף את ראשי בעדינות בעודנו יושבים על הרצפה של השירותים.
אחרי עשר דקות שישבנו ככה קמתי בפתאומיות , אני עדיין כועסת עליו, על זה שהוא נותן לי לעבור את כל זה לבד .
עמדתי מוח המראה והייתי ניראת נורא, העינים שלי היו אדומות, הפנים שלי נראות חיוורות ורזות יותר , העצמות לחיים שלי בולטות יותר שאני כבר דיי בטוחה שזה לא מחמיא עוד ! הורדתי את ראשי , לא יכולה לראות את עצמי ככה עוד ! זאת לא אני , אני לא הייתי ככה אף פעם ! אני הייתי ילדה חייכנית , שמחה שכל הזמן צוחקת...
לאן זה נעלם?
ראיתי שלוקה מעמד מאחורי כל ששנינו עומדים מול המראה.
״למה לוקה?״ שאלתי בתקווה שיענה לי בכנות.
״למה מה?״ שאל
״למה עזבת אותי בחצי חודש הזה? למה באת לפה עם בנות אחרות ויפות שידעת שאני אתבייש שיראו אותי ושאתבייש להיות ליידן, למה נתת להן לרדת עלי שהן ראו את המראה הרזה שלי? למה כל פעם שהייתי פונה אלייך היית קוטל אותי על כל מילה ? למה לא נתת לי את הביטחון שהייתי זקוקה לו?״ שאלתי אותו בקול שברירי שאני עדיין בוכה.
הוא הסתכל עלי בולע את רוקו בכבדות .
ראיתי שהוא לא עונה וממשיך לבהות בי. הרגשתי שהלב שלי נדקר בחוזקה בכל שנייה שהוא שתק. השפלתי את ראשי , לא מוכנה שיביט בי אפילו לא עוד דקה!
הוא טפס את סנתרי והרים את ראשי למעלה .
״אל תשפילי את הראש שלך בחיים סול!״ אמר והמשיך להסתכל עלי דרך המראה שאני בוהה בו מדבר. ״זה שאת חולה סול, לא הופך אותך פחות ממה שהיית קודם. נכון את עכשיו עוברת שינוי גופני, אבל אל תתני לאישיות המושלמת שבך להעלם סתם ככה, תילחמי בזה כי אני יודע שתיצאי מהמחלה הזאת! כל הזמן הזה שהיית פה בבית למדתי ממך , כמה שאת חזקה פיזית ונפשית. איך אני יודע? כי אחרי כל מה שעברת בעברך אם זה מוות או עזיבה או כל דבר אחר שקרה לך , את עדיין ידעת להיות שמחה וזוהרת , להקרין אושר בכל מקום כאילו בחיים לא עברת משהו קשה , בחיים. לכן סול אל תתני למחלה הזאת לשבור אותך , את עברת מלא בחיים , ולא זה ישבור אותך.״ אמר וסובב אותי אליו , הדמעות כבר ממזמן זולגות . הסתכלנו אחד על השנייה והוא הצמיד את מצחינו ביחד , הוא ניגב את דמעותי עם עם אגודלו , הוא נישק את ראשי הוא התקדם לדלת מתכוון לצאת אך הוא הסתובב ״דרך אגב סול, הבנות האלה שצחקו עלייך באותו היום, כבר קיבלו את העונש שלהן  אני מבטיח.״ אמר וכיווץ את אגרופיו בכעס ויצא החוצה.
הלב שלי דפק כמו מטורף !
הוא צודק , אני לא אתן לזה לשבור אותי , לא הפעם!. המילים שהוא אמר לי, גרמו לי לפרפרים בבטן , הגוף שלי השתולל מבפנים.
רציתי להגיד לו תודה , תודה שהוא מאמין בי, שהוא ראה בי את הדברים שאני לא ראיתי בעצמי.