𝑻𝒉𝒆 𝒅𝒂𝒓𝒌 𝒔𝒊𝒅𝒆 𝒐𝒇 𝒎𝒆

Chapter 60

אנצל את המעמד הזה שכולכן כאן כדי לקרוא את הפרק,
להגיד לכן תודה על-
320K+ צפיות❤️
מעריכות אתכן ביותר❤️

**חשוב מאוד**
תרעננו את הזיכרון בדמות של אלינור בפרקים-
.25,26

לוקה

״איפה היא נמצאת?!״ צעקתי על האישה שדיברה איתי בטלפון.
״אמא שלך כרגע מאושפזת במחלקה הכירורגית חדר מספר 450.״
אמרה וניתקתי את הפאלפון במהירות מתרומם מהמיטה
״לוקה? מה קרה?!״ סול התרומה אחרי
״אמא שלי בבית חולים״ אמרתי והרגשתי איך הגוף שלי מתקשה לאחר המשפט הזה.
״מה?! מה קרה לה?!״ היא התקדמה מאחורי בעודי יוצא מהחדר לכיוון החדר שלי.
״אני לא יודע סול אני לא יודע!״ הרגשתי שאני משתגע.
הורדתי את בגדי במהירות ושמתי את הג'ינס והחולצה שהיו על הריצפה.
״חכה אני מתלבשת ובאה״ אמרה ועמדה לצאת מהחדר אך תפסתי בידה בשניות.
״לא סול. אני צריך אותך כאן אם הבנות יבואו. הן כניראה יהיו לבד״ אמרתי והיא הנהנה בהבנה.
יצאתי מהחדר וירדתי לכיוון היציאה מהבית.
״אתה מבטיח לעדכן אותי מה קורה?״ שאלה בקול צרוד ועדין.
״מבטיח״ נשקתי לראשה ויצאתי מהבית.

~~

הדרך לבית החולים הייתה מייסרת.
האישה שהתקשרה אלי מקודם והודיעה לי על מצבה של אימי לא עונה ואני מרגיש שאני כבר מאבד את זה.
אני צריך להודיע לדור.
לקחתי את הטלפון מהכיס האחורי שלי וחייגתי אליו.
״הלו״ שמעתי את קולו מבעד לקו לאחר כמה צלצולים.
״דור! תקשיב! אין לי זמן! אמא שלי כרגע מאושפזת בבית החולים. תיקח את הבנות אלי לבית, סול תשמור עליהן. ותעלה גם אתה לבית החולים.״
״אני קרוב לבית של אמא שלך ביי אחי״ ניתק ושמעתי את הלחץ גם בקולו.
הגעתי לבית החולים
והחנתי את המכונית בחריקה, יצאתי ונעלתי אחרי.
נכנסתי לשם בסערה.
אני מרגיש שכל צעד שאני עושה הגוף שלי מתקשה יותר ויותר, הלחץ חונק אותי.
נזכרתי שהאישה אמרה שאמא שלי במחלקה הכירורגית חדר מספר 450.
נכנסתי למעלית ולחצתי על קומה 5.
״הלו״ עניתי לשיחה של דור.
״אחי...״ מלמל
״מה קרה?״
״אתה בטוח שאמרו שאמא שלך בבית חולים?״
אמר בחשש.
״כן״
״אתה בטוח בטוח?״ שאל שוב
״כן. אז מי? סבתא שלי זיכרונה לברכה?!״
הוא מנסה לשגע אותי והולך לו טוב.
״אחי, אני לא הוזה. אני רואה את אמא שלך מהחלון של הבית שלה.״
רואה את אמא שלי? מה? על הוא מדבר?
המעלית נעצרה ויצאתי ממנה מתקדם בין מסדרונות והחדרים, מחפש את חדר 450.
״אחי על מה מדבר?״ נשפתי בייאוש.
הגעתי לסוף המסדרון ואין שום חדר מספר 450.
התחלתי להסתכל סביבי כדי למצוא רופא אבל אין אך אחד חוץ מסתם אנשים שמסתובבים בין החדרים.
אולי יש עוד קומה.
אבל אז ראיתי אישה בהריון מביטה בי בעינים קודרות ומתקרבת לכיווני.
״אני אומר לך שאמא שלך מול העיניים של-״
״אני אחזור אלייך״ ניתקתי את הטלפון במהירות.
אני ממשיך להביט באישה מתקדמת אלי והיא ממש מוכרת לי.
כשפניה התבהרו לי הצלחתי להבחין ב...
אלינור?
היא נעצרה מולי והבחנתי בבטן ההריונית הגדולה שלה.
״סוף סוף אנחנו נפגשים לוקה.״
היא אמרה בפנים מחוייכות.
הרגשתי את הזעם והעצבים מרצדים בי בכל מקום בגוף. הלסת שלי התהדקה בחוזקה שחששתי ששיניי יצאו ממקומן.
תפסתי בכתפיה והטחתי אותה על הקיר.
״את! יזונה אחת! את שיקרת עלי!״
הידקתי את אחיזתי בכתפיה.
״לוקה, סוף סוף אנחנו קרובים כל כך מהתקופה האחרונה.״ הביטה בעיני וראשינו היו כמעט צמודים.
הזזתי את עצמי אחורה במהירות.
אני נגעל.
תפסתי במפרק ידה ״את עד כדי כך נואשת לראות אותי ימסכנה אחת? אה? אני נגעל ממך.
ואני מזהיר אותך. אם עוד פעם אחת תנסי ליצור איתי קשר בדרך כלשהי. את תביני למה אני מסוגל באמת. גם אם זה לנשים בהריון.״
אמרתי בטון ארסי.
היא פערה את עיניה והבחנתי בפחד שתקף אותה.
״בשבילך ובשביל הבן שלך כדאי שתיזהרי״ סיננתי, ושחררתי את ידה והסתובבתי מתכוון ללכת.
חתיכת שרמוטה. זה לא הסוף.
״אתה מתכוון, לבן שלי ושלך?״ אמרה לפתע גורמת לי לעצור במקומי.
״מה אמרת?״ הסתובבתי חזרה אליה
״זה מה שרציתי להגיד לך כל הזמן הזה! כל הסינונים שלך והחוסר מענה שלך, לא נתת לי את ההזדמנות להגיד לך את זה. לכן המצאתי שאמא שלך בבית חולים.״ אמרה ודמעות היו בעיניה.
אבל המשפט שאמרה הדהד בראשי.
״שאלתי.״ תפסתי בידה שוב.
״מה אמרת?!״ צעקתי גורם לה להרתע לאחור.
״א-אני בהריון ממך... לוקה, התינוק הזה שעומד להיוולד, הוא שלך״ אמרה וליטפה את ביטנה.
״מה את מזיינת אה?! את שוכבת עם כל העולם! התינוק הזה לא שלי!״ חרקתי את שיניי בכעס.
״אתה האחרון שהייתי איתו!״ היא אומרת.
ואני? לא מאמין למילה שיוצאת מהפה המטונף שלה.

סול

הבטן שלי מתכרסמת מרוב לחץ.
לוקה לא עונה לפלאפונים,
אני מפחדת שקרה משהו.
אני בבית לבד לגמריי.
אמה מחוץ לעיר, מה שאני בטוחה שהיא לא יודעת מהמקרה.
כבר עברה חצי שעה ואני יושבת בסלון ללא מעש.
החלטתי לקום להכין ארוחה חמה אם הבנות יבואו רעבות.
ואני חייבת להעסיק את המחשבות שלי.

הלכתי למטבח והוצאתי סיר בינוני ממלאה בו מים ומרתיחה.
אני אעשה פסטה אדומה עם שניצלים.
בזמן שהפסטה על הגז,
הוצאתי מגוון רחב של ירקות והתחלתי לחתוך.
כשסיימתי תיבלנתי הכל, הוצאתי את הפסטה מהמים והכנתי עם הרוטב.
הוצאתי חבילת שניצלים מהמקפיא ועשיתי גם אותם.
שעה וחצי עברה לה,
ולוקה עדיין לא חזר אלי.
למה יש לי הרגשה נוראית?
שמעתי טריקת דלת חזרה וקפצתי מהספה רצה לכיוון הכניסה.
וראיתי אותו. בפנים נפולות
״לוקה?״ התקרבתי אליו
הוא הרים את מבטו אלי ועיניו היו אדומות.
אלוהים.
״לוקה! מה קרה?!״
החזקתי בפניו.
״אמא שלך בסדר?״ שאלתי ונהיה לי לחץ מטורף בחזה.
אני אוהבת את האישה הזאת אני אשבר אם קרה לה משהו.
״הכל בסדר עם אמא שלי״ אמר בטון צרוד ונמוך.
וואו. לא יכולה להסביר לכם את ההקלה שהרגשתי באותו הרגע.
״איפה היא עכשיו עדיין בבית החולים?״ שאלתי
״לא היא בבית״ ענה ביובש.
״אז מה קרה?״ שאלתי שפרצופו היה פשוט נפול.
״לא קרה כלום. פשוט הייתי בלחץ״ הסביר והנהנתי.
״אתה רעב? הכנתי אוכל, בוא נשב לאכול״ החזקתי בכף ידו אך לפתע הוא שיחרר אותה במהירות.
הסתכלתי עליו מבולבלת.
״אני חושב שאני אעלה להתקלח ואז לישון. אני גמור.״ אמר וחלף על פני.
הוא מרוחק.
הוא כניראה ממש מבוהל עוד מהידיעה שאימו הייתה בבית החולים. ובצדק.
עדיף שיהיה קצת לבד עם עצמו.
רציתי להרים טלפון לאמא שלו לשאול לשלומה
אבל דיי מאוחר עכשיו. אעשה את זה מחר על הבוקר.
הלכתי למטבח והחשק לאכול כבר עבר.
לקחתי קופסאות, מלאתי בהם את האוכל והכנסתי למקרר למחר,
שטפתי את הכלים שנותרו ועליתי למעלה.
התלבטתי אם ללכת לחדר של לוקה,
או להשאיר אותו לבד לגמריי עד מחר.
לא יכלתי.
הקשתי בדלתו שלושה דפיקות קטנות.
לא היה מענה בכלל.
אולי הוא כבר ישן?
פתחתי את הדלת מעט וראיתי אותו נשען על גב המיטה מרוכז בפלאפון שלו בפנים חמוצות.
פתחתי את הדלת במלואה וסגרתי אותה בטריקה קלה והוא הרים אלי את מבטו בחדות.
התקרבתי אליו וראיתי שהוא כיבה את הטלפון שלו מהר והניח אותו בצד.
״עם מי דיברת שהיית ככה מרוכז?״ שאלתי בסקרנות. בדרך כלל אני לא כזה מתעניינת ושואלת אם מי הוא מדבר כל הזמן כי זה גם לא ענייני. אבל עכשיו, הרגשתי שאני חייבת.
הוא שותק.
למה הוא שותק?

שקאבום🙅
חייבת לציין ששיניתי את תפנית העלילה ברגע האחרון.
ואני דיי מרוצה מהפרק😝
ממממ מה מחכה לכן פרקים הבאים😝

אז ביוש בנות מקווה שנתראה בקרוב😝