𝑻𝒉𝒆 𝒅𝒂𝒓𝒌 𝒔𝒊𝒅𝒆 𝒐𝒇 𝒎𝒆

Chapter 47

סול

העינים אדומות,
הראש כואב ומסתחרר
הלחי שלי עדיין כואבת.
אבל הלב שלי יותר.
התקדמתי לחדר המקלחת והסתכלתי על המראה.
עיניים אדומות,
דמעות יבשות על פני
סימן כחלחל על הלחי,
שיער מקורזל.
אני נראת נורא.

שטפתי את פני במהירות, צחצחתי שיניים
ויצאתי לכיוון הארון כדי להתלבש.
שמתי טייץ שחור וקפוצ׳ון אדום בוהק.
שמתי כפכפים אדומות ולקחתי את התיק הגדול שהיה לי על הארון.
הנחתי את התיק על המיטה והכנסתי לשם כמה טישרטים טייצים הלבשה תחתונה אביזרי טיפוח, עוד זוג כפכפים נעלי ספורט
לקחתי קצת כסף שחסכתי לעצמי בצד
וסגרתי את התיק.
החלטתי אתמול שאני לא יכולה לשהות כאן.
מה שהוא עשה אתמול גרם לי לקרוס נפשית.
הוא קילל אותי, הכה אותי, שפט אותי,
נגע בי.
פגע בי.
החזיר אותי אחורה, לעבר שלי.
המישהו שחשבתי שאוהב אותי, היחיד שלא שופט אותי, שמבין אותי, שתומך בי, שלצדי-
היתה רק אשליה.
הרמתי את השיער שלי לקוקו גבוה והדמעות מאתמול המשיכו לזלוג.
סידרתי את החדר
כאילו מעולם לא הייתי כאן
ויצאתי, מכבה את האור וסוגרת את הדלת.
ירדתי בשקט למטה והלב שלי לא הפסיק לפעום מרוב לחץ. אני לא אהיה מסוגלת לראות אותו אם הוא יהיה כאן.
היה עדיין חשוך למטה, התקדמתי לכיוון היציאה והכל היה זכוכיות על הריצפה ואלכוהול מאתמול...
אני אפילו תוהה אם הוא זוכר משהו מאתמול אחרי כל השתייה הזאת.
התקדמתי וראיתי שגם הטלפון שלי מנופץ לרסיסים.
הסתובבתי חזרה ליציאה אבל כמעט החלקתי ממשהו. הסתכלתי על הריצפה ומה שראיתי גרם לכאב חד בליבי-
התמונה שלנו קרועה לשתיים.
אני זוכרת מתי צילמנו אותה.
זה היה בזמן שיצאנו לחוף רק שנינו וביקשתי מאיזה מישהי שתצלם אותנו מחובקים.
זה היה יום כל כך כיפי ומצחיק ומשמח ומהנה-זה היה לצידו.
כל כך... שונה מעכשיו.
הכנסתי את התמונה הקרועה לכיס ויצאתי במהירות מהבית.
כשהשומרים לא ראו, עקפתי במהירות את השער והלכתי הליכה מהירה.
״היי! תעצרי! זאת פקודה מהבוס!״ שמעתי צעקה מאחורי הפנתי את ראשי וראיתי את אחד השומרים רודף אחרי.
התחלתי לרוץ בכל כוחי.
פקודה מהבוס?
לוקה יודע שהלכתי
אבל איך לעזאזל?!
המשכתי לרוץ ששני שומרים עדיין רודפים אחרי.
״תעצרי!״ המשיכו לצעוק.
איבדתי תחושה ברגליים, התיק שלי כבד מידי ואני לא מצליחה לנשום.
פניתי במהירות שמאלה והשטתחתי על הריצפה מאחורי המון שיחים ועצים שהסתירו את כולי.
״איפה היא עכשיו כוסאמק!״ אחד מהם קילל והיה נראה אבוד.
שמתי את ידי על פי כדי שלא יצא ממני שום רעש חזק של התנשפות.
״אתה מודע לזה שהוא הולך להרוג אותנו נכון?״ אמר האיש השני, הוא הנהן והוא הוציא מכשיר מהכיס שלו מקריב אותו לפיו,
״איבדנו אותה, תשלחו עוד אנשים ותקיפו את האזור״ הודיע והכניס את המכשיר חזרה לכיס.
״יאלה בוא״ אמר השומר והם המשיכו לרוץ קדימה.
הורדתי את ידי מפי ונאנחתי.
הוא באמת חושב שאני אחזור אחרי מה שקרה ופשוט לדבר.
אני ילדה בוגרת, אני אוהבת לנהל שיחות שמשהו לא בסדר, אני לא אוהבת לברוח
אני אוהבת לדבר על הדברים.
אבל הפעם? אני לא אוכל... לא אוכל להסתכל עליו מבלי להקיא. הוא לא ראוי שננהל שיחה
הוא לא ראוי.