הפה שלי נפתח בהפתעה. היא באמת פה? הסתובבתי וראיתי אותה. מה לעזאזל היא לובשת?
היא עמדה לבושה באוברול ג'ינס שמכוסה כוחו בצבע. היא לבשה עליונית גדולה בצבע קרם והשיער שלה היה אסוף בקוקו. היא לבשה את אותן סניקרס מאתמול.
"מה את עושה פה?" שאלתי.
היא הסתכלה על הרצפה והסמיקה. אני מבין שלא נוח לה במיוחד שג'והנה עומדת פה ואנשים עוברים בקבלה.
"בואי אחריי למשרד." אמרתי.
היא מהנהנת והתחלנו ללכת. אני פותח לה את הדלת והיא נכנסת אחריי. אני נכנס, פותח את הדלת והולך לעבר השולחן שלי. אני שם את התיק שלי על השולחן ומתיישב על הכסא.
ויולט מסתכלת על המשרד שלי בהתפעלות. היא מסתכלת במיוחד על הנוף של ניו יורק סיטי שרואים מהחלון הענק שלי.
"אז?" אני שואל.
"מה?" היא אומרת וחוזרת למציאות.
"למה את פה?" אני שואל.
"רציתי לבקש סליחה על ההתנהגות שלי אתמול. זה היה לא הולם ומגעיל מצידי. אני מצטערת." היא אמרה.
המבט על פניה אמר לי שני דברים. אחד זה שהיא באמת מצטערת על מה שקרה והשני הוא שהיא מובכת אבל אני לא יודע למה.
"למה אני צריך לסלוח לך? גברת ליין הוכחת לי שאת ילדותית בהתנהגות שלך אתמול." אני אומר ומניח את הידיים על השולחן.
"אלוהים אני יודעת." היא אמרה וכיסתה את הפנים עם הידיים במבוכה. "אני לא יודעת למה עשיתי את זה. אני מניחה שאני מבלה יותר מידי עם ילדים אז אני מתחילה להתנהג כמוהם."
"נכון." צחקתי וגרמתי לה להרים את הראש בהפתעה. "אני סולח לך."
"תודה מר סטיילס." היא חייכה אליי.
"למה את מובכת?" שאלתי.
"זה הרבה דברים. קודם כל ההתנהגות שלי אתמול. דבר שני המקום הזה מדהים, הנוף פה ממש יפה. תפסת אותי בוהה בנוף וזה מביך." לא יכולתי שלא לצחוק. "ודבר שלישי אתה לבוש בצורה כל כך בוגרת ומרשימה ואני סתם משעממת."
הפסקתי לצחוק והסתכלתי עליה. היא הרגישה כל כך לא קשורה, לא בנוח ובמבוכה. לא יכולתי שלא לרחם עליה.
"לא רוצה לזרות מלח על הפצעים אבל מה את לובשת?" שאלתי.
"בדיוק חזרתי מהשיעור ציור שלי." היא אמרה ונשכה את שפתה.
"זה מסביר את הצבע." אמרתי.
"כן" היא חייכה אליי. "אבל אתה לא צריך לדבר כשהגעת אתמול לביקור בבית החולים בחליפה מארמני או מה?"
"קרוב, איב סן לורן." תיקנתי אותה.
"אותו מחיר." היא אמרה. "דרך אגב יש לך משרד מדהים."
"תודה אבל לא אני עיצבתי אותו." אמרתי.
"שאר הבניין גם ממש יפה. הכל שלך?" היא שאלה.
"כן זה כן." אני מהנהן.
"וואו" היא אומרת. "טוב נראה לי שכדאי שאני אלך."
היא הולכת לדלת ולפני שהיא פותחת אותה אני קורא לה.
"חכי" אני אומר פתאום.
היא מסתובבת ומסתכלת עליי. למה קראתי לה?
"לאן את הולכת?" אני שואל.
"הביתה" היא אומרת כאילו זה ברור מאליו.
"נכון סליחה. את יכולה ללכת." אני אומר.
היא עשתה פרצוף מוזר ולחצה על הידית כדי לפתוח את הדלת. אבל מישהו בדיוק פתח את הדלת ופגע בה בפנים.
"אאוץ' " היא אמרה ונפלה על הרצפה.
"פאק" אמרתי וקמתי מהכסא.
"או מיי גאד! אני ממש מצטער!" נייל אמר כשראה את הבלאגן שהוא עשה.
התיישבתי ליד ויולט שהחזיקה את האף המדמם שלה.
"נייל אתה מפגר. תקרא לרופא או משהו." צעקתי עליו.
"מר סטיילס אני בסדר. זה רק דימום." ויולט אמרה. "יש לך טישו?"
"הנה טישו." נייל אמר והביא לה את קופסת הטישו שלי.
"את בטוחה שאת בסדר? אני יכול לקרוא לרופא." אמרתי.
הייתי ממש מפוחד. כל הסיטואציה גרמה לי לדאגה וללחץ. אני שונא דם. אני לא אתעלף אם אני אראה דם אבל זה מחזיר זכרונות לא נעימים.
"אני בסדר מר סטיילס. זה רק קצת דם שיוצא מהאף שלי. זה לא עניין גדול." היא אמרה.
היא ניסתה לקום אבל לא הצליחה ונפלה. תפסתי אותה בדיוק לפני שהיא פגעה ברצפה.
"אופס, הראש שלי מסתובב." היא אמרה בזמן שהחזקתי אותה.
"תשכבי על הספה." אמרתי לה.
הרמתי אותה והיא הפתיעה אותי כשהיא עטפה את ידיה סביב צווארי. השכבתי אותה על הספה והתיישבתי לידה. הזזתי את השיער שלה כדי שהוא לא יגע בדם שעל הפנים שלה.
לקחתי טישו וניקיתי את הדם בזמן שעיניה הירוקות בחנו אותי. הסתכלתי עליה והיא המשיכה להסתכל עליי במבט סקרן.
"הארי התקשרתי לרופאה. היא תהיה פה בקרוב." נייל אמר ושבר את המבטים בינינו.
YOU ARE READING
Mr.CEO H.S מתורגם
Romanceהארי סטיילס הוא המנכ"ל הצעיר, העשיר והקפדני של סטיילס בע"מ. החיים שלו נראים מושלמים מהצד: בחורות, כסף ועסק מצליח. אבל יש יותר לסיפור ממה שנראה מבחוץ. העבר של הארי עוקב אחריו כל יום ומונע ממנו לפתח קשרים חברתיים עם אנשים. מה יקרה כשבחייו תופיע בחורה...
