Mr.CEO H.S מתורגם

פרק 71

אנחנו מתעוררים בבוקר מדפיקות בדלת.

"דודה ויולט, דוד הארי, סנטה הגיע" מיה צועקת.

"אלוהים" ויולט נאנחת.

"בוקר טוב בייב" אני אומר.

"סנטה הגיע, תתעוררו" מיה צועקת.

אני וויולט צוחקים. ויולט הולכת לשירותים ואני פותח את הדלת.

"דוד הארי סנטה הגיע ויש מלא מתנות" מיה אומרת ונכנסת לחדר.

"כן? כמה?" אני שואל.

"ככה" היא אומרת ופותחת את הידיים הכי רחוק שהיא יכולה.

אני מחייך ומנשק אותה בלחי.

"היי" ויולט אומרת כשהיא יוצאת מהשירותים ונותנת למיה נשיקה בלחי.

"דודה ויולט יש המון מתנות" מיה אומרת.

"זה ממש מרגש" ויולט אומרת. "בואי נלך לפתוח אותן."

"יש" מיה צועקת.

מיה רצה מהחדר ודופקת על עוד דלתות. אנחנו הולכים למטבח ורואים שאמא, בריט, ג'מה ואיבן מכינים ארוחת בוקר.

"בוקר טוב" אני וויולט אומרים.

אמא מנשקת אותי ואת ויולט בלחי וחוזרת לבישולים. מיה מגיעה עם בראד ואני יודע שהוא שמח שהולך להיות לו ילד משלו.

אנחנו הולכים לסלון ומיה מתיישבת ליד המתנות. בראד עוזר למטה לפתוח את המתנות שלה בזמן שכולם פותחים את שלהם.

כל המתנות שלי היו דברים שאהבתי או הייתי צריך ושמחתי. הכי אהבתי את המתנה של ויולט. זאת הייתה שרשרת עם האות ו'.

כל תשומת הלב הייתה על מיה. היא אהבה את כל המתנות אבל היא עדיין לא פתחה את המתנה שלי ושל ויולט.

"מה זה מיה? זה ממש כבד וגדול" אהרון אומר.

"לפתוח" מיה אומרת ומתחילה להוריד את העטיפה.

"מה זה מיה?" אהרון שואל.

"אופניים" היא מחייכת.

הבטחתי לקנות לה אופניים אז אני וויולט קנינו.

"זה יפה" מיה אומרת.

האופניים ורודות עם תמונות של נסיכות דיסני. מיה רצתה לרכוב על האופניים אבל אהרון אמר לה שקודם היא צריכה לאכול ארוחת בוקר.

היה נחמד שהבית הזה מלא באנשים וברעש. נחמד להרגיש כמו משפחה.

אני מסתכל על ויולט שצוחקת עם בריט וג'מה. אני רוצה להציע לה עכשיו אבל אני מנסה לשלוט בעצמי. אני רוצה לעשות את זה נכון.

אחרי ארוחת הבוקר אנחנו מחליפים בגדים. אהרון מתחיל ללמד את מיה לרכוב על האופניים. בראד, ליאו, ג'יימס ואני יושבים בחוץ ומסתכלים עליהם.

מיה משתפרת עם הזמן ואיבן יוצא עם המצלמה ומצלם את מיה.

בראד מסתכל על מיה בהתרגשות ואני יודע שהוא כבר ממש רוצה להיות אבא.

"תראה את התמונות איבן" ליאו אומר.

איבן וליאו מסתכלים על התמונות ואני מבין שעדיין לא דיברתי איתו על היחסים שלו עם ג'מה.

"איבן אתה יכול לבוא לעזור לי לבחור יין לארוחת הצהריים?" אני שואל.

הוא מהנהן ונראה לחוץ. אני הייתי צריך להתמודד עם ליאו, בראד, אהרון וג'יימס ואיבן צריך להתמודד רק איתי.

"אני לא ממש טוב ביין" איבן אומר כשאנחנו מגיעים לחדר. "ואני יודע שאתה רוצה לדבר איתי על ג'מה."

"זה היה כזה ברור?" אני אומר.

"כן" הוא אומר.

הוא נראה ממש לחוץ למרות שהוא יותר מבוגר ממני.

"ספר לי על עצמך" אני אומר.

"קוראים לי איבן גרין ואני בן 30. אני גר בניו יורק ועובד כצלם בניו יורק טיימס" הוא אומר. "הייתי בצבא אבל פרשתי בגיל 26."

"למה היית בצבא?" אני שואל.

"כסף" הוא מודה. "אמא שלי הייתה אם חד הורית ותמיד היה לה קשה להרוויח מספיק. היו לנו חיים קשים ואפילו ישנו ברחוב כמה פעמים. אמא שלי לא גאה בזה אבל זה הפך אותי למי שאני היום."

"אני מצטער לשמוע" אני אומר.

"כשהייתי בן 18 התגייסתי. זה נתן לנו בית לגור בו וכסף לאוכל. כשהייתי בתיכון כבר עבדתי בשתי עבודות כדי להרוויח כסף. אבל זה לא היה מספיק אז התגייסתי" הוא אומר.

"אז היית בצבא 8 שנים? למה פרשת?" אני שואל.

"כן 8 השנים הגרועות בחיי. ירו בי ברגל וביד. עדיין יש לי צלקות. אבל שרדתי וזה מה שחשוב" הוא אומר. "תמיד חלמתי להיות צלם. אמא שלי חסכה כל שקל כדי לקנות לי ציוד. אחרי 8 שנים בצבא הרווחתי מספיק כדי לקנות דירה קטנה לאמא שלי ולשכור דירה בניו יורק. ואז השגתי את העבודה בעיתון."

"סיפור מיוחד" אני אומר. "בחיים לא ירו בי אבל שמעתי שזה ממש כואב."

"זה כואב" הוא אומר.

"רוצה לדעת מה יכאב יותר?" אני שואל. "המכות ממני אם תפגע באחותי."